התחלתי שוב מחמצת מקמח מלא, שזה אומר: על השיש גם קופסה עם בצק רטוב שעומדת לה בחוץ ומחכה לתסוס, כל יום מקבלת מעט מאוד תשומת לב, עוד קצת קמח ומים, בתקווה שתגדל ותסכים להתפיח לי לחם בעתיד. כי לחם ממחמצת מותר לי לאכול. הנה המלצה: בלוג הלחם של גיורא. הוא עוד קטן אבל התמונות יפות והחומר שימושי.

זה הרבה בלגן על השיש, אבל קצת שגרה בנוסף על זו שהבאתי איתי מהבית, להחליף את המים לזיתים, לגרוע מהמחמצת ולהוסיף לה קמח ומים, יכולה להחזיק אותי כאן יותר, לעגן אותי שיהיה לי קצת פחות קל לברוח בחזרה לבאר שבע.

וגם כאן הכנתי היום חציל בתחמיץ (מאושפז בעומק המקרר לכמה ימים, עוד סיבה להיות כאן כמה ימים) ופלאפל ירוק עם סלט ערבי וטחינה חמוצה, והיה טעים.

יבוא אוטו גדול עם שני גברתנים, ירימו אותו ויורידו אותו ובינתיים נתקשר בינינו ואני אצטרך מן הסתם לחשוב מה הדבר המצחיק שקרה היום בבית.

בדוכן התבלינים היום שאלתי את המוכרת בסקרנות מה זה פפריקה מרוקאית, שגמרתי אצל ש' ולא היתה לי להחזיר מתוך התבלינים שלי כי לא ידעתי שהיא קיימת. מסתבר שפפריקה מרוקאית היא פפריקה מתוקה רגילה שמעורבת בקצת שמן. מסתבר שכל השנים האלה כשהשתמשנו ב"פפריקה מתוקה" זו היתה ממילא "פפריקה מרוקאית". אבל זה לא מה שהיה משעשע. מה שהיה משעשע זה התגובה של המוכרת לסקרנות שלי: "איזו להיטות!", והתגובה שלה אחרי שהיא הבינה שהאישה שעומדת מאחורי ומחייכת אליה לשלום היא אמא שלי: "אה, עכשיו אני מבינה".

אני כאן עכשיו, אז אמא שלי לא צריכה למהר לחזור אליהם הביתה ללוות אותו לבית החולים, ויכולה להאריך את סידורי הבוקר שלה לטיול של שעה בשוק.

ובערב דודה שלי מלווה אותו בחזרה הביתה, ולכן אוכל אני לנסוע העירה ולפגוש את המכונף.

מחר גם נדע אם אני עומדת להאלץ לחפש לי דירה חדשה אחרי כל זה, או לחכות שישפצו את התקרה שנטפה ומעלה בינתיים עובש בחדרי.

בינתיים נראה שאצטרך לחפש, וזה מבאס אותי עד מאוד.

בעיקר הקטע שבו יש לי פחות זמן למצוא בו דירה ולעבור בו,

ובעיקר בעיקר הקטע בו יש לי ערוגה יפה שמחכה לשתילה, בחצר של בית שכנראה לא אגור בו.

אני כבר לא מקווה לשיפוץ, כי הוא יאלץ להיות אחד מהיר במיוחד, וכולנו יודעים מה איכות של שיפוץ מהיר וכמה אפשר להסתמך עליו.

רק רוצה כבר לשמוע את זה במפורש, כדי לחשב מסלול מחדש.

בין כל אלה בהחלט אין לי כח לדאוג לעצמי:

לקורסים נוספים מעבר למה שמתחייב מתכנית הלימודים שלי,

למנחה או לקורסים מאוניברסיטה אחרת

לקריאת דברים אקדמיים

וזה חבל.

לפחות כאן בבית ההורים אני קצת פחות מול המחשב ויותר בספרים מנייר.

[גם זה ספר מאוד חמוד, קראתי אותו בהנאה רבה ביום אחד, וחוץ משבריר חלק הוליוודי בסוף הוא ממש טוב. וגם הפרק הראשון שלו על הרשת (באותו קישור)]. 

לפחות כאן בבית ההורים יש לי קול ופעולות ואני לא הולכת ומצטמצמת וקטנה לפסיק ואז לנקודה. 

זה מה שקרה, שם בבאר שבע, בתחילת השבוע. הלכתי ונשמטתי ולא הבחנתי בזה אפילו, עד שצלצלה חברה ובקושי היה מי שיענה לה, בקול קטן קטן ואבוד.

לא מצאתי כח להתלוצץ, לא מצאתי קול להשמע, לא היה טעם לזוז, רק רוח נכאים גדולה.

אילולא היתה מצלצלת אולי לא הייתי שמה לב אפילו בזמן. אבל ככה יצאתי לי החוצה לשבת בגינה ושרתי לעצמי לאט ובכוונה, מוודאת את עצמי. 

בקרת חיים: את מסוגלת לנשום יציב ולהפיק את הצלילים האלה.

בקרת קיום: אל תוך קולך מתגנבים צלילי רגש, ולשד החיים חוזר אלייך.   

אחר כך את קמה והולכת להקליט את עצמך במחשב שרה ארבע עשרה פעם "אני אשתגע כשתאמר שלום",

ואז את שולחת אסמס לחתיך של ש', שואלת אותו אם הוא יכול לבוא לישון איתך הלילה כי את במצב לא טוב.

לא רק שלא נסוגות לעד, אפילו הצלחת לבטא צורך בעולם. 

כאן אין לי את השהות הרבה הזאת, להרהר בצער, ועדיף שכך.

לילה טוב.