אני לא מצליחה להבין איך דווקא בתקופה הזאת יוצא שאני כל כך, כל כך לבד.

מסתבר ששנינו נמצאים במין בריכת צורך כזאת, ונראה שהחתיך פחות.

אז כל אחת מנסה למשוך אותו למים שלה.

מעצם כינויו "החתיך של ש'", אתם יכולים להבין שש' מקבל עדיפות, ואני מתבאסת.

בעיקר כשסוף סוף יוצא לי להביע במפורש צורך (בפסקה הלפני אחרונה. זה כמו שימוש במילת בטחון מבחינתי, תמיד בא קצת מאוחר מדי),

ו... זה בכלל לא עוזר. לא משנה כלום. אז אני מרגישה את תמונת הראי הרעה של הפעם ההיא, שאמרתי שאני לא רוצה וקיבלתי תגובה טובה ואוהדת.

אז הרגשתי שאני סוף סוף מקבלת שליטה על דבר שהיה נחוץ לי לאין שיעור, ועכשיו אני מרגישה שהיכולת נוזלת לי מבין האצבעות.

אני מרגישה שכל הזמן אומרים לי: לא עכשיו, זה לא תורך.

ואני מחזיקה במצב של המתנה, בלבד מתמשך, בין אם אמיתי ובין אם נתפס, עד שאין לי יותר כח להמתין, ואני נוסעת למרכז, למקום שאוהבים אותי.

למה ש' כבר לא אוהב אותי? אתמול כשדיברנו מתישהו הוא הניח יד על היד שלי וזה כאב.

זה כאב משום שזה שיפר את המצב משמעותית, דרסטית, מיידית.

עד כדי כך אני חסרה.

ומשהו בינינו כל כך דפוק כרגע, שאני מרגישה שהחוסר הזה הוא נקודת תורפה שלי שאפשר למהר ולטפלל אותי באמצעותה,

כאילו במחווה הזאת הוא לא היה אנושי איתי לרגע, אלא נתן לי משהו כדי שאחזור לצד שלו.

צבעתי ואני לא בטוחה שהצבע מתאים, כהה מדי ואני מתעצלת לצבוע שוב בבהיר, נראה שוב מחר בבוקר ונחליט.

למה אני בעיר שיש בה חברים שלי ונאלצת בסופו של דבר לדחוף את הקיר ולשכב על השולחן כי זה המגע היחיד שאני יכולה לספק לעצמי?

שידורי הכדורגל מכאיבים לי שוב, שוב ברור לי כמה ממוזלת הייתי עם ע' בכל התקופה ההיא שהוא גר כאן. והנה זה שוב קורה:

לש' יש חברים ואני מאמצת אותם ומצפה מהם לענות על הצורך שלי. אבל אני לא הפרוייקט המקורי של אף אחד, וזה לא עובד.

וחוץ מזה להיות גם פרוייקט של מישהו, אפילו שזה דבר שאני מאוד אוהבת ומחפשת, זה לא כזה שלאגר.

אבל איך מזינים את הצורך הזה אחרת?

זו שאלה פתוחה מאוד גדולה עבורי.

וכאן בבית יש דרמה נוספת, כי הרי ש' נמצא במצב דומה אבל אחר.

כשהוא "לא ממש נמצא כאן", אז אני "לבד". שתי צרות כרוכות יחדיו.

מה אתה צריך, שאלתי אותו (זו שאלה שלו שגנבתי. משמשת במקרים כלליים כשאין לך מושג מה לעשות ואתה יודע שממילא הבנאדם השני יוכל להתרם מלחשוב בעצמו מה הוא צריך). אבל הוא מתעקש שהוא צריך פתרונות מקיפים, גדולים, שאין בכוחי לתת. שאין בכח אף אחד לתת. ואז הוא מצדיק את תחושת חוסר המוצא שלו, ולא יוצא. וככל שאנחנו שתינו לכודים בצורך, כל אחד בשלו, אנחנו מנועים מלחלוק אחד עם השני את מאגרינו.

שני טפשים בצורים.

מסתבר שלא גמרנו עדיין עם מצדות.