את תדברי אלי שוב

וגופי ירגיש את חומך

ואת נשימותייך

הן שרו בכניסה לחדר אוכל בבוקר יום ראשון,

והדמעות לא הפסיקו למצוא הזדמנויות ביומיים אחרי כן.

לא העדר הפרטיות, לא העדר הזמן הפנוי,

לא המדים, הקור, האוכל

רק

שיר בבוקר

בדרך משם לפה.

השמירות סיפקו לי שעת שירה אחת ביום, בקול רם, בלי בושה.

לא הייתי אמורה, אבל לא השתיקו. 

מזל.

(כמה יעילה כבר שומרת מאהל שמשהקת מבעד לדמעות את loosing my religion.)