אתמול הלכתי לישון בין שמונה בערב לתשע בלילה, שזה בהחלט לא מסעיר,

או לחילופין היה יכול להיות לא מסעיר אילו אמתכם הייתי הבנאדם השפוי שאני מתיימרת להיות.

אבל בזמן האחרון ועם חוסר השינה הזה שמלווה אירועים מעניינים, פתאום נהייתי לעצמי לא סבירה.

לא מידתי בעיני, להכין את הלחם עם כל כך הרבה מלח עד שהוא לא תופח. איך זה קרה.

לא מידתי בעיני, להבין שאני מיובשת רק באמצע היום. מה זה זה.

אז אתמול במקום ללכת לשמוע את ההופעה של לאה שבת, שבאופן רשמי אמורה היתה להתחיל ב22:00 (זוהי שעת השינה של החתול),

שמתי לאה שבת מהיוטיוב והלכתי למיטה. לא הספקתי אפילו להגיע לעמוד 3 של המאמר לפני שנרדמתי, אור דולק והכל.

מזל שהחברה מהלימודים שאיתה למדתי אתמול צלצלה לשאול אותי שאלה בתשע ויכולתי לכבות את האור  

ואז להתקשר אליה ("את צריכה לישון!") ולעדכן אותה שלפי העמוד וחצי הראשונים של המאמר,

אז הוא לא חורג בהרבה ממה שהמרצה הרצתה בכיתה. או אולי להפך: המרצה בנתה את השיעור על המאמר.

היום: אירוע הגאווה בבאר שבע. אולי חברות יבואו. חברה ניסתה להזמין את עצמה לישון כאן אחרי האירוע.

כלל לא בא לי, הלחם לא תופח, ואני מיובשת. את צריכה לעשות את המינימום, לשתות את המקסימום ולהכין לך סלט גדול.