שאלה אותי חברה ללימודים הערב ואני הסתכלתי בה, תמהה.

אה, נכון. זה היה אתמול. ואללה.

אני מבינה שלא היתה לך.

כן, במקום זה הקשבתי להרצאה האיומה הראשונה מתוך 4.

ההרצאה האיומה הראשונה מתוך 4 היא חלק מהדרישות לבחינה

של אחד המרצים בקורס של חמישה מרצים. פרט לכך הוא גם נתן לנו ארבעה מאמרים וארבעה פרקים בספר לימוד לקרוא.

הזכרתי כבר שזה רק אחד החלקים של המבחן? ומבחן אמריקאי, if you please.

אבל הבוקר אחרי שנפגשתי לשעה עם חברה (אחרת) ללימודים, כזו שאיתה הפגישה היא ממש "ללימודים",

כלומר אנחנו אפילו לא לומדות את אותו דבר, פשוט נפגשות כדי שהשניה תבוא גם ללמוד את שלה,

גם הלכתי לשיעור הגינון שבשבוע שעבר הברזתי ממנו עקב הלילה הארוך עם ת'.

אין שבת, יש יום ראשון. גם משהו. מרגיש ארוך ולא מתגמל אחרי השבת הקודמת שהיתה נהדרת.

אין דבר: בשבת הבאה אני עוד כאן, אחרי זה בצלאל ושנקר!

בין לבין - שני מבחנים גדולים (אחרים. הנורא שהוזכר כאן למעלה הוא אחרון).

כשאמא שלי היתה כאן לביקור, הסתובבתי איתה להראות את כל הגינות בדרך לאנשהו ובחזרה

בקומת קרקע כלשהי יש גינה שנראית מטופחת למדי ודי בעבודת יד. יום אחד כשהבטתי בה לבד צעק אלי מישהו מרחוק:

מה את רוצה? וכשאמרתי: להסתכל, הוא נפנף אותי ב: נו. והסתכלת. ביי.

בחזית אותו בניין גם יש מין מקום שנראה שהשקיעו בו, מין פינת ישיבה נמוכה כזאת שמתאימה למדיטציה וסביבה גבב של קישוטים.

הבאתי את אמא להסתכל שם ופתאום הגיעו בכניסה שני גברים רזים ושקטים, שפת גוף קצת מאיימת, אחד מהם מחזיק ביד גורת כלבים שחורה מיניאטורית.

לא זכרתי אם אחד מהם הוא מי שנפנף אותי קודם, אז חייכתי אליהם: אתם עשיתם? נורא יפה!

והלכנו.

מאז אני רואה את האיש הזה עם הכלבה שלו די הרבה. אולי כי קשה להתעלם מהקוטן והחמידות של היצור הזה.

ואולי כי הוא יושב בקרב חבורת הצעקנים במכולת מתחת לבית שלי רוב היום. (אני מקשיבה בעל כרחי לחבורה הזאת די הרבה.

שלשום שמעתי אחד מהם, כנראה עם ילד: "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת שתיים שלוש". זה חזר כמה פעמים.

אחר כך הוא ניסה להחליף שיר אני חושבת, אבל הילד לא שיתף פעולה כל כך, אז "טוב, אז בוא שוב ידיים למעלה..."

אתמול שמעתי "דו רה מי פה סול לה סי". בראש השלמתי ונדבקתי בשיר, אבל לא הצלחתי להבין: מי זה ששר).

אתמול בערב הוצאתי את עצמי לסיבוב בין תשע לעשר בלילה. כשרק חציתי את הכביש ראיתי אותם במעבר החציה,

אותו ואת הגורה הקטנטנה הזאת. הישרתי אליה מבט אוהב (בין היתר כי להישיר אליו מבט זה קצת מפחיד), 

ורק כשכמעט נגמרה החציה "נזכרתי" להרים את המבט ולראות אותו מנופף לי.

הופס. קלט אותי גמכן. כנראה אני הזו שמסתובבת ברחוב שלו.

אבל היום בבוקר שוב היא קפצה לשדה הראיה שלי, החיים השחורים הקטנים האלה. 

ובהמשך הרצועה שלה: "את חייבת בעל חיים" הוא אמר לי, "אדם כמוך".

"זה לא כזה פשוט", אמרתי לו. אבל בעצם הייתי מאד מופתעת.

גם קלט, גם גיבש דעה, והיא אפילו אוהדת.

הערב כשחזרתי מהחברה של הלימודים ראיתי הרבה כלבים שחורים בקצוות של רצועות וכמה ילדים על המדשאה.

גם הקטנטונת ההיא היתה שם. "אולי את רוצה כלבה? היא מחפשת בית", אמרה לי המבוגרת בקהל.

"איך יכול להיות?" נבהלתי והסתכלתי מסביב. איפה הבנאדם שלה? 

אה, את כבר מכירה אותו? לא, זה בצחוק, הוא שם בהמשך (מצביעה לכיוון מושב הצעקנים).

את יודעת, נס הוא קרא לה. נ"ס זה "נקי סמים". 

מתה על העיר הזאת.

ובנוסף: בשל מצוקת עצבים אני מכינה ואוכלת ג'אנק פוד, אבל לא בלתי בריא.

לידיעת הקורא רון: היום הוצאתי שוב את המחבת, להכין קרקרי קמח חומוס. שוב אני אעריך כמויות לפי העין:

לחמם מחבת על אש גדולה. על רבע כוס מים להוסיף שלוש כפות גדושות של קמח חומוס, כף שמן זית, חצי כפית פפריקה מתוקה ו/או חריפה, שמינית כפית פלפל שחור, חצי כפית אבקת שום וקצת מלח. לשפוך למחבת החמה. לחכות בקוצר רוח שאפשר יהיה להפוך (לבדוק באמצעות רחת לא מתכתית), להפוך ואז לייבש משני הכיוונים עוד כמה זמן עד שממש נהיה קרקר. זה טעים מאוד.

היום לארוחת צהריים אכלתי חציל קלוי עם טחינה.

את החצילים אפיתי יחד עם הלחם (ברור שהייתי צריכה לאפות לחם חדש אחרי ששרפתי את הקודם באירוע גאווה) והטחינה הכנתי בבית ובמקום.

כל כך טעים וכל כך פשוט. רק לא משביע, לכן מאוחר יותר היה לי חשק לקרקר מהיר הכנה.

נס הוא קרא לה.

היום אני הולכת לישון קצת מאוחר כי היה חשוב לי להעלות על הכתב את הסיפור הזה.