היום היה יום רביעי. יום הלחם שלי. ולא אפיתי.

הייתי אצל הפסיכולוגית ואז בספריה, לומדת עם חברה, ואז באוניברסיטה עד שכמעט נגמר היום.

יש לי מחמצת חדשה, מאמא, ויש לה ריח לגמרי שונה. לא נעים להגיד,

אבל שלי כבר כמה זמן מריחה מתקתקה ומזכירה את הצרות שלי,

אז נראה לי שאאמץ את זו שמקרוב באה, אפילו שההיא שירתה אותי נאמנה כשמונה חודשים.

היום ראיתי שתי דרכים שעוד לא הלכתי בהן והן קרצו לי. כמה טוב זה ללכת בדיוק קצת פחות מהר מאשר מהר,

מספיק לאט בשביל לראות דרכים שעוד לא הלכת בהן ולשקול לרגע לפנות אליהן,

הלא הן מובילות ככל הנראה לאותו מקום שממילא את הולכת אליו.

אני מתמקחת עם עצמי במקרים כאלה: יש זמן? גם אם תיאלצי לחזור על עקבותייך לא תאחרי?

ולרוב אני מחליטה עבור עצמי שזה לא מתאים. גם הפעם.  

אבל הפעם החלטתי שלפחות בדרך חזרה אנסה ללכת משם, ולגבי הדרך השניה:

זה בסך הכל גרם מדרגות בתוך הספריה, עוד ייצא לי הרבה להיות בספריה, אין מה לדאוג .

אתמול היה לי מבחן שהלך לא טוב. אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל מחכה לשמוע את גודל הנהי.

נראה שיותר קשה ממה שתיארתי לי, ואני ממש מתחילה לחשוש שאצטרך לצמצם בתערוכות הבוגרים.

אבל הקדשתי להן את כל המחשבה ובאמת שזה הזמן היחיד שהן פתוחות ואני יכולה ללכת. זה מדאיג מאוד.

לוותר על בצלאל? לא ולא.

אבל זה מדאיג מאוד, המבחנים וקצבם וקצפם.

הקיץ הזה מבשל לי את המוח ואני עוד מקווה לא ליפול:

ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל. 

אתם מאמינים שפעם הייתי שרה את זה עוד לפני ארוחת בוקר?

LOL, איזו דרמה.  

למדתי היום משהו שהצחיק אותי, אולי אספר לכם על זה בהמשך כי זה מין דבר כזה. בכל סמסטר יש מין דבר כזה.

זה לא רב השראה כמו הפוסט על פיונה אפל והלל הזקן. אבל זה משהו.

למה אין לי את מי לחבק?