החתול שכח מה זה ללמוד קשה.

במקום זה הוא כל הזמן מזמין אנשים ללמוד איתו ומתחבק איתם כל הלילה ואינו רווה.

אני עדיין נוסעת מחר לראות את התערוכה בשנקר ולישון אצל חברה ומשם לבצלאל.

אני עדיין נוסעת לעשות את כל זה

למרות שאני בכלל (כמעט בכלל) לא יכולה להרשות לעצמי.

למה? ככה.

שוב פעם ישנתי שעתיים בלילה,

ולמדתי היום בהצלחה חלקית בלבד (יותר טוב מכלום), 

ועוד שעה הולכת לאכול את הפאי תפוחים שש' מכינה במיוחד בשבילי:

"בא לי להכין משהו טעים ומתוק ושאת גם תוכלי לאכול ושתבואי לאכול כבר איתנו כי אני מתגעגעת", כך ש' ואני מתה על זה.

(אני אבוא אליה לשעה בלבד ואז אלך הביתה לישון, כי מחר עלי ללמוד ברבאק עד שאני יוצאת באוטובוס לכיוון תל אביב).

יש לי על המצלמה שלי תמונות של ת' מהלילה שהיא היתה פה, וכל פעם שאני מסתכלת בתיקיה הזאת הלב שלי מתפנצ'ר.

אתם בכלל לא יכולים לראות את החיוך שלה אבל אפשר לראות את עניבת הפרפר ו(אולי) את הרוך הגדול המקיף.

אני מתחרפנת.

אני ממש רוצה להגיע למצב יציב כבר,

אבל אני פותחת את הראש והלב וכל מה שנשפך משם זה בלגן גדול.

ויפהפה.

אני מתה להגיע כבר לשנקר ולבצלאל ולחברה הזאת ולמיטה שלי ולבית של ש'

וכל מה שמונע ממני את זה זו עוד שעה של קריאת מאמר. כאילו משהו ייכנס, אוף.

היום הייתי אמיצה וביקשתי ממישהו עזרה עם הדו"ח מעבדה שאני לא יודעת להתעסק איתו לבד

הוא היה נורא נחמד אבל הוא לא יכול לעזור לי כי הם עובדים עם תוכנות שונות. 

צריך או לגעת בזה כבר למרות הפחד, או לחשוב ממי עוד לבקש.

יש אוסף קטן של חרדות שתוקעות לי את החיים בכל מיני כיוונים

כל איפה שאני הולכת יש מדרגונת קטנה ואני אוסף של "זהירות מדרגה"

חוץ מבלא ללכת לישון כי אנשים מחבקים אותי

בזה אין לי מעצורים (צנצ קטנה שלי).