אתמול לזמן מה לא יכולתי להשתמש בדפדפן (כשהמחשב משדרג את עצמו בהתנדבות...)

וזה נתן לי זמן להתעסק קצת עם התמונות מהאירועים המשפחתיים האחרונים שלנו.

לא, לא החתונה של אחותי, לשם למרבה הצער לא לקחתי מצלמה, אבל למפגשי ראש השנה.

היו לנו שניים כאלה, אחד עם הדודה שלי מצד אמא והשני עם המשפחה של בעלה של אחותי.

המסקנות: יש לי אחלה משפחה. בשני הצדדים גם כל המצטרפים החדשים (בעלים, נשים, חברים למיניהם) הם אנשים טובים

ובהתאמה גם התמונות יצאו- נינוחות, שמחות, לוכדות רגעים קטנים, ולא מלאות בהתנפחות ובמודעות עצמית.

ואפילו: נתתי את המצלמה גם ביד של אחותי,

וככה יצאו גם תמונות ממש נפלאות שלי. אפילו אחת צוחקת, לא להאמין.

כשאני מסתכלת בתמונה הזאת אני חושבת:

סוף סוף נהייתי יפהפיה.

וחוץ מזה אחותי המדהימה נתנה לי סוף סוף את מתנת יום ההולדת שלי

(היא קנתה אותה בפראג שהם נסעו להתחתן, יחד עם עץ הקריסטלים שבכותרת הבלוג):

יוצר קשתות בענן

לוכד שמש שמסתובב על הנעה סולארית.

אין אין אין על אחותי הקטנה. אין אין אין על אחותי הקטנה.

מזל שהיא בחיים ועושה כל מיני דברים שטובים לה ויש לה את עצמה ודברים משלה

כי ממש בא לי לגזור ולשמור אותה, בדיוק הפוך מלזכור שהיא בעצמה.

כמו שאמרתי: הגדלת הcapacity לאהוב ולהעריך אנשים.

אבל לפחות על "קשתות בענן" יש עוד וי ענק.