חזרתי עכשיו מהופעה של רות דולורס וייס.

לא היה בכלל בכלל כמו בפעם הקודמת. 

ובכל זאת היא שרה הפעם את "משירי ארץ אהבתי", 

ודבר אחד התחיל להיות הערוץ שאליו נקווית תשומת הלב שלי:

הקונטרה-באס של יהוא ירון, שעושה כולו את הליווי שהאוזניים שלי שומעות ולא מאמינות

ככה זה היה, הקונטרה-באס החזיק אותי והמילים היו שם והיו שם ופתאום

קפצתי ונתמלטה ממני (יחד עם היד שמכסה את הפה) הפתעה גדולה

נרעשת ישבתי זקופה ושמעתי את השיר הזה

מושר מהבית השני ולתוך הבית השלישי ולתוך הסוף שלו

ולא עובר אצלי הטלה ברורה ומיידית על המכונף. 

פעם הזמן שהעברתי איתו

בכל רגע נתון נפרש תחתי והיה לי מולדת

פעם הייתי פוחדת לרדת מהשטיח המעופף הזה

אל החרבה שהיתה מדרכי ברגיל

זה טוב אבל גם מאוד מערער; מין ורטיגו הפוך אני מרגישה עכשיו, 

הרי ברור שאני יותר כאן מאי פעם,

ומאיפה בדיוק האדמה שלי, אם המכונף הוא כבר לא המכורה?