וככה סיכוי נכנס לעולם.

[פראפראזה על "המנון" של דני אמיר, שהוא בעצמו תרגום לanthem של לאונרד כהן)

בעיקר אני מופתעת עד כמה אני שמחה והוא מרוצה.

כלומר, אלה אופנים לגמרי שונים של התקבלות על הדעת,

שלי מקומית וקופצנית והוא פשוט נראה כחתול שמן.  

גם כשהוא שמח זה מתוך מרכז כובד נמוך יותר.

ודווקא מתוך מרכז הכובד הזה נראה ש

לא מפחיד אותו לנוע הרבה ולמרחוק.

רוצה לרחוץ בזה עוד, אולי אלמד.

בינתיים אני מקבלת רוחות סוחפות

שנשמעות ממש כמו ציטוטים של אלתרמן מנשבים במיטה שלי,

אחד כזה סער אל מול אוזני והצית כאב ישן

כמו מצרבת קור שמזעזעת עצב בשן רגישה.

"ושוב שיחי יסמין נותנים פה ריח, ושוב אנחנו כאן, מול השעון"

(לא, לא השיר הזה. זה שבקישור למעלה.

השיר הזה הוא של יוסי גמזו, כמסתבר. "זוהי יפו")

וגמזו התכוון, אכן, לשעון של יפו. אבל אני מתכוונת לשעונָי.

הראשון הוא זה שבחדר שלי.  

בזמנים אקראיים אני מסתכלת על השעון בחדר שלי ומכריזה "אוי, כבר רבע לשתיים".

בשעון של החדר שלי רבע לשתיים כבר בסדר גודל של חודשים.

זה נובע מכך שהוא עצר ותרגלתי שהוא מתקתק לו על רבע לשתיים,

אבל זה הפריע לאחד ממאהבי והוא שלף את הסוללה והותיר אותו לעמוד דומם על רבע לשתיים.

מדי פעם אני מסתכלת על השעון, שם על הקיר, קוראת את השעה, מצליבה עם כל הידוע לי בעולם,

מחליטה שהוא שוב לא רלוונטי, ועושה "פחחח" לעצמי על שנפלתי בפח הזה שוב,

פח שאני משמרת במחדל, וקצת כבר מתוך חיבה.

ככה בדיוק הנקודה הרגישה הזאת, נקרא לה "שעונה העצור של MJ".

"הנצחית!" קורא לזה אלתרמן, ואני קוראת לזה "מה אם זה אף פעם לא יעבור?"

אבל יכול להיות, יכול מאוד להיות,

שזה כולה שעון תקוע.

אני מסתכלת על התחושות שלי והן מראות לי את אותה תנועה קפואה

לפעמים משמיעות עדיין קול תקתוק, לפעמים אזולות,

תקועות על מין רבע לשתיים של הנפש ותמיד,

(טוב, כמעט תמיד),

בעצם אפשר להבחין בינן לבין אלף השעונים המתקדמים,

הבאמת מבשרים,

של חיי.

וכמו עם כל אהוב שעובר בחיים שלי, הזלתי דמעה עליה,

לגבי הראשון ידעתי שאני סרק,

ולגבי השני, אני חושבת, אני לומדת את זה לאט לאט.