כי אתמול בלילה היה לי מקרה חמור של domestic violence,

שהדרך הכי טובה לתרגם אותה בהקשר הזה היא "אלימות במסגרת משק הבית",

וזה עלוב, כי מה שקרה זה שהכלים תקפו אותי.

משהו נשבר לי ביד ותוך כדי כך כך חתך אותי די עמוק ויפה בבסיס האצבע הקטנה. 

"מעניין", אמרתי לעצמי. אז ככה בפנים-של-אצבע נראה.

"נעים מאוד" חייך אלי סיב-של-משהו מבפנים. אז נלחצתי והפסקתי להסתכל. 

"אני עוד פה." הוא אמר. והאצבע התחילה לדמם יפה, אבל לא לכאוב. 

ברור שהדבר הראשון שעשיתי זה לבדוק שאצבע עדיין עושה מה שאומרים לה, ויש בה תחושה. 

אחרי זה השפרצתי עליה מהתרסיס חיטוי הקטן "לפצעים שטחיים" שהיה בערכת העזרה הראשונה לרכב

(זה הדבר היחיד שיש לנו בבית בבחינת עזרה-ראשונה. אם זה טוב לתאונות דרכים זה טוב גם לי, לא?)

חבשתי עם שקר כלשהו ושקר כלשהו שהיו שם, וצלצלתי לאמא לשאול אותה מה זה אומר שלא כואב לי. 

היא אמרה: כמה רחוק המגן דוד?

אמרתי לה: כבר תשע בלילה, אין לי מושג איפה יש.

היא אמרה: טוב, זה כנראה ההלם מהמכה, זה יתחיל לכאוב אחר כך. 

אחרי כמה זמן זה באמת קצת התחיל להציק, אז נרגעתי והלכתי לישון,

ולא התעוררתי עד 10 שעות אחרי זה, כולל התעלמות רבתי מהשעון המעורר ש(כנראה) צלצל. 

בסוף השבוע הזה צריכה להתחיל סדנת קונטקט בבאר שבע ואם אני אהיה "פצועה" מכדי להשעין משקל על היד הזאת, אכעס מאוד.