אין סדנת קונטקט, בינתיים. 

מיעוט נרשמים, אני חוששת.

היום הלכתי הביתה לערבב את המחמצת לקראת אפיית הלחם בערב ולחכות לאינסטלטור, 

ואז, היות וכבודו אמר שהוא יבוא בשעתיים הקרובות, שנ"צתי. אני. שנ"צתי. 

כמעט אף אחד כאן לא פגש אותי in person,

אז הוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה זה מהווה חריגה מאופיי הערני להפתיע (עד חופר).

אלה תופעות לוואי שנמשכות ומציקות לי, אבל הרבה יותר מציק להיות בדכאון. התלבטות.  

וכמובן שבסופו של דבר האינסטלטור לא בא ואפילו לא טילפן, אז המצב הוא בדיוק כשהיה,

רק שמיקמתי את עצמי היטב בתוך השבוע הכי לא פרודוקטיבי מבחינת התזה שהיה לי בזמן רב. 

לד' יש רעיון נחמד שעשוי להחזיר לי את המוטיבציה לעשות אותה:

להיות אחראית על עוד מישהו.

אני חושבת שאולי זה רעיון לא כל כך גרוע. 

לי יש הרבה הרבה הרבה ספקות כרגע, אבל אני כמעט לא מוטרדת.

כנראה שלולא הייתי מסוממת, היה אכפת לי הרבה יותר. 

בינתיים תהיתי לי תהיות סמנטיות מסוימות בקשר למבנים באנגלית. 

א. הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות

כאשר מישהו רגיל למשהו, בעברית אומרים שזו מצוות אנשים מלומדה,

כלומר משהו שהוא התחיל פעם לעשות בעקבות הוראה ואז... התרגל. 

באנגלית אומרים יפה he is used to it. כלומר, בתרגום חופשי: הוא משמש בכך. 

ואולי זה מתאר יפה את העובדה שרבים מההרגלים שלנו עושים בנו שימוש (utilize us)

לשירות אינטרסים של אחרים, בלי שאנחנו בכלל מודעים לכך. 

ב. כשאנחנו מתגעגעים לאדם,

מה הדבר שחסר לנו כל כך, שבאנגלית אומרים to miss somebody?