שאחרי שתרגלתי במשך שנה קורס מבוא של מדעי המוח,

אני לא מצליחה להחליט איזה טרנסמיטורים במוח שלי עושים את ההרגשה הזאת שאני מרגישה,

אבל אני בעננים. 

שלשום היה התרגול האחרון. אמרתי לעצמי שלא אהיה רגשנית אבל בסוף אמרתי להם כמה דברים טובים. 

אתמול היתה שעת הקבלה האחרונה של הסמסטר. באמצע שעת הקבלה באו איזה 20 תלמידים עם מתנה. 

צנצנת של עוגיות טבעוניות ללא סוכר, עם כיתוב "לצנצנת, באהבה והערכה". 

מתוקים שאין דברים כאלה. איזו השקעה. איך הם לקחו בחשבון את כל השגעונות. 

בגלל שאני משאירה את המחשב באוניברסיטה עכשיו, אז אתם פחות שומעים על החיים שלי. 

מה שקרה זה, שהדבר שהכי התחשק לי כל העת האחרונה זה בלנדר. 

זה התחיל מזה ששירי נתנה לי את הבלנדר+מטחנה הישן שלה. 

במטחנה השתמשתי בחדווה ובעוז עד שהרסתי אותה לגמרי, והבלנדר מלכתחילה היה קצת עלוב.

אז ביקשתי באחת מקבוצות המתנות בפייסבוק להשאיל לי בלנדר לחלק מהקיץ 
כדי להבין אם מתאים לי אחר כל לשלם על לקנות בלנדר ולשתות שייקים מוזרים.

"אין לי בעיה להשאיל לך את שלי לשבוע שבועיים", ענה לי (בפייסבוק!) אחד התלמידים שלי, והביא אותו לשיעור הבא בלי תיאום . 

השתמשתי בבלנדר בשמחה שבועיים, הכנתי דברים מה-זה מגעילים ומה-זה ירוקים (אם כי השתפרתי בזה), 
ואז החזרתי לו בחזרה בשיעור, עם ברכה לבבית. 

"כבר קנית?" הוא שאל אותי, ואני אמרתי שאני מעדיפה להוציא את הכסף כרגע על סדנת הקונטקט (שבינתיים אין אותה). 

מה הסתבר? המטורפים האלה חרשו מתחת לאף שלי ואספו כסף וקנו לי בלנדר על פי האינפורמיישן שלו. 

מה עושים? מה עושים? איך מאכלסים את כל הטוב הזה? 

אני בשוק.

ידעתי שאני אוהבת אותם, אבל איך זה שהם אוהבים אותי בחזרה? מה פה קורה פה? 

כמה דאגתי במהלך השנה הזאת, ואיזו הבעת אהבה אדירה זו.