או: והנה באות גם שבע הפרות דקות הבשר ורעות המראה

השבוע הזה הוא האח תאום המרושע של השבוע שעבר.

בעל הבית לא עונה לי בקשר לשיפוץ של הדירה, ואבא שלו לא ישפץ עד שיקבל פקודה

קןרט עוזב בקיץ ושירי כנראה לא תבוא לגור איתי, כך שעלי להתחיל לחפש שותפ/ה שוב.

איכסה זה. 

המרצה דיבר עם ד', ועכשיו כולנו לחוצים (או לחוצות). 

התואר שלי מתעכב, ואני חייבת חייבת לעשות אלף דברים ועוד אחד. 

לא רוצה. 

בשנה הבאה האוניברסיטה לא תעניק לי מלגה, ולד' אין כסף למלג אותי,

מה שיכריח אותי למצוא פרנסה כלשהי (חוץ מהתרגול, שאתרגל שוב בשנה הבאה)

הכי לא רוצה. 

בדרך לפגישה עם המרצה שלימד השנה והמרצה שתלמד בשנה הבאה, מיהרתי ומיהרתי

ואז חתכתי דרך הדשא והסתבר לי שדרכתי בתוך שלולית בוץ ענקית רגע אחרי שהרגל שלי טבעה בה,

מזל שהייתי בקרוקס שהן נעליים שאפשר ישר לשטוף תחת הברז בשירותים.

עשיתי מקלחת לרגליים בכיור ונשבעתי לעצמי שאם הם מסתכלים לכיוון אני אומרת להם שהמדיניות היא של don't ask, don't tell.

LOL אכן לא שאלו ולא סיפרתי. 

עבודת הבית בתכנות (MATLAB) מתקדמת בצעדי צב. כבר שלושה ימים ועוד לא סיימתי יותר משני סעיפים מתוך בערך שמונה. 

המחשב כל כך איטי שבזמן שהוא מריץ את הלולאות המקוננות על כל הנתונים, אני יושבת על המחשב האחר ואוספת שאלות לבחינה של הקורס.

אתמול השארתי אותו לרוץ בלילה, והבוקר הוא עדיין היה באותה לולאה (היא הסתיימה בסוף בסביבות 12 בצהריים).

שמרתי את התוצאות (כמובן) כדי לא להצטרך לחכות את כל הזמן הזה שוב לעולם, אבל חברות אמרו לי שאצלן זה לקח בערך דקה,

אז ביליתי זמן בלנסח מחדש את הלולאה כך שבפעם הבאה תרוץ יותר מהר.

פחחח.

ויש לנו חתונה במשפחה מחר.

בקרוב גם אצלכם. 

לפחות רקדתי ריקודי עם היום.

התחיל מאוחר, אז בינתיים הסתכלתי על ריקודי הזוגות ואיזה נבעך אחד שישב בצד הזמין אותי לרקוד איתו.

הסכמתי וביליתי את רבע השעה שאחרי זה בלא לעשות שום דבר נכון אבל להצליח לא לדרוך עליו תוך כדי. 

אחר כך עליתי למעלה, לשיעור של המתחילים. גם שם אני התלמידה המתקשה, חלק מהותיקות לקחו עלי חסות, 

מקריינות לי מה צריך לעשות בצד הבא כל הזמן ומתנצלות מתי שהן בעצמן לא בטוחות. 

אני לפעמים מקשיבה להן (ואז טועה) ולפעמים פשוט מעתיקה בלי בושה ממי שרוקד מימיני (ואז טועה). 

היום המנחה היה מצחיק/מוזר ממש.

כמעט כל הערב הוא רקד פשוט צעד אחד לפני במעגל הפנימי כדי שיהיה לי קל להעתיק,

ובסוף נתן לי את המקביל הריקודי-עמי של "את רואה, כשאת רוצה את יכולה". 

אני באמת כבר משתפרת בלהעתיק!

המרצה כל כך לא מרוצה מהמצב של התזה שלי,

שהוא אמר לי (בעדינות) שאם אני רוצה להמשיך לדוקטורט כדאי לי לחפש מנחים נוספים

כדי שכשהעניין הזה יסתיים אני אוכל לעזוב באופן הכי טבעי את ד' כמנחה. 

מממ. מי, אה?

אין בלשנים קוגניטיביים בבן גוריון.

והמחלקה הנהדרת שלי "תשמח מאוד אם יהיה לה בלשן",

אבל אף אחד מהמועמדים המצויינים שהולכים להכנס אליה בשנה הבאה הוא לא אחד כזה. 

(ומצד שני הם גם לא יחכו את המלא שנים הבאות שייקח לי להעשות דוקטור כדי שאוכל אני להיות האחד הזה). 

באסוש.