כשהייתי קטנה יותר ואמא היתה מתווכחת על משהו עם אבא,
היא היתה אומרת לי בבדיחות הדעת: "תקשיבי לי טוב: אל תתחתני עם גבר!".
מה אני אגיד, הקשבתי. אבל בעיקר זה הפך אצלי למטבע לשון של אכזבה ממשהו.
אז תשמעו: אל תתחתנו עם רחם.
.
.
.
.
.
אזהרה: זה פוסט מהסוג המגעיל, עם כל מיני תיאורים, חלקם גרפיים, שאתם לא בהכרח רוצים לקרוא.
אבל אני מוצאת שאני זקוקה לסוג של קתרזיס אחרי החוויה הזאת, ולכן אכתוב אותו בכל זאת.
אז דלגו או חסכו ממני את תגובות האיכס, אם אתם מסוגלים רק לכאלה 
.
.
.
.
.
האם מישהו מכם היה כאן ב2004,
עת המלצתי בהתלהבות נגד אולטראסאונד וגינלי?
בשתי מילים: Little did I know.
בהרבה מילים:
היום עברתי התקנה של התקן תוך רחמי למניעת הריון.
להגיע למעמד הזה לקח לי קצת יותר משנה,
בה נפגשתי עם רופאי נשים שאפשר לספור את מספרם על אצבעות יד אחת, אבל יהיה צורך בכל האצבעות.
השניים הראשונים צחקו עלי ואמרו שאין דבר כזה אמצעי מניעה לא הורמונלי יעיל, שהתקנים זה רק לנשים שילדו כבר, והתעקשו לרשום לי גלולות.
השלישי החליט לומר לי בגלוי את האג'נדה שלו של רחם לאומי, והמליץ לי לקחת גלולות בכל מקרה, כדי שפחות ביציות שלי יבשילו כעת, כדי שמתי שאני אאות כבר להתרבות כמו נקבה נורמלית אז עדיין יהיה ממה.
הרביעית היתה אשה. היא שאלה יותר שאלות מהאחרים, והיתה יותר קשובה (אפילו שאלה על היסטוריה משפחתית והמליצה שאמא תעבור איזושהיא בדיקה), אבל... רשמה לי בסוף גלולות.
אל החמישי הגעתי בדרך לא דרך, באמצעות רשימת דיוור שמשתתפות בה בעיקר נשים, ושבה מישהי שאלה על גלולות ואז בדרך אגב מישהי שאלה אותה אם היא שקלה לעשות התקן וסיפרה שהרופא שלה הראה לה מחקר שזה בטוח ואפילו מומלץ גם לנערות ונשים שלא הרו (בניגוד לתמה המיושנת שהרופאים שדיברתי איתם עד אז סיפרו לי עליה). ביקשתי פרטים. קיבלתי שם, ובגלל שהיתה אי התאמה כלשהי שבגינה אני לא שייכת לאוכלוסיה שהוא מטפל בה, הפציינטית הנחמדה מהאינטרנט הגדילה עשות וקישרה בינינו במייל. הוא היה מקסים והמליץ לי על שניים שלושה שמות רלוונטיים בעבורי, כאלה שכן מוכנים לבצע את הפרוצדורה הזאת. שתבינו מה שצריך לעשות כדי לגבור על התניית הרחם הלאומי של כולם בערך.
חיכיתי חודש וחצי בתור לאחד מהם, ואז בפגישה הראשונה איתו, הוא אמר "בסדר". הסביר לי די באריכות על הסיכונים (טפו טפו), נתן מרשם של מה שצריך לקנות, ואמר לי לחזור כשאני במחזור, כי אז צוואר הרחם מורחב יחסית וקל יותר להתקין את ההתקן. "ואפילו אז, מדובר בשלוש דקות בלבד, אבל אלה שלוש דקות מאוד לא נעימות", הזהיר.
אז היום היו שלוש דקות התהילה שלי.
כשצלצלתי לקבוע תור, הסתבר שהרופא זכה לקידום ועכשיו הוא מנהל מרפאת נשים בבאר שבע.
במרחק שני אוטובוסים מהבית שלי במקום אחד. אבל חפיף, העיקר שהוא עבד היום.
מכיוון שאלה תורים יחסית בלתי צפויים, מכניסים אותם בסוף הרשימה בכל יום נתון.
יצאתי בזמן למרפאה, אבל אז על האוטובוס נזכרתי שבעצם לא לקחתי בכלל את ההתקן מהמגירה בבית.
לא נורא, על טמטום משלמים, אמרתי לעצמי וביליתי את עשרים הדקות הבאות בלחזור ברגל את כל הדרך שהאוטובוס עשה,
לטפס במדרגות, לפתוח את המגירה, לקחת שלוק מים ולהסתלק שוב אל האוטובוס (הראשון).
לפחות החלק הזה עבר חלק והצלחתי להגיע אל המרפאה. ואפילו חמש דקות לפני המועד שנקבע לי, מיינד יו!
ואז כמובן שנאלצתי לחכות בתור עד שכל התורים האחרים ייגמרו. אבל לא שם הבעיה.
בחרתי ללכת לשירותים לפני זה, למקרה שהרופא לא יעריך את העובדה שאני משתמשת בגביעונית, ולהוציא אותה.
שטפתי, ניגבתי, והכנסתי לכיס. נחשו מה קרה חצי שעה אחר כך? נכון, התור שלי עדיין לא הגיע
(בכל זאת עיכובים של יום עבודה במרפאה של רופא נשים טוב חייבים להתקיים),
אבל הגביעונית כבר לא היתה בכיס.
קפצתי על הרגליים והלכתי לחפש על רצפת המרפאה, ואז הפקידה יידעה אותי שבדיוק המנקה יצאה לזרוק את הזבל
ניסיתי לרדוף אחרי אבל לא מצאתי. כשחזרתי הסתבר שהפקידה היתה מעולה מעל ומעבר וצלצלה בינתיים למנקה, שזכרה את הפריט המשונה אבל לא ידעה מה הוא ואחרי ששאלה בלובי ואף אחד לא ענה, לקחה אותו עם שאר הזבל, וכן, זה כבר בפח, אבל היא תביא לי אותו בכל זאת.
"איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא ניסים ונפלאו-או-או-אות" שרתי לעצמי עד שהמנקה חזרה,
ועד שזה קרה כבר הצלחתי להתגבר על המבוכה האדירה ואפילו להציע לה הסבר איך עובד.
הפעם לפחות הכנסתי אותה לשקית בתיק ולא לכיס.
האם הפלאים הסתיימו אז, אתם שואלים את עצמכם? פחחח, תשכחו מזה!
הפרוצדורה עצמה היתה סבירה.
מי שרוצה לדעת מה עושים בפועל, מוזמן לקרוא בעלון לצרכן (אני קראתי מראש כדי להיות מוכנה).
מי שלא רוצה לדעת, אולי כדאי שיפסיק לקרוא את הפוסט כי זה מן הסתם יגיע מאוד בקרוב בתיאור השתלשלות האירועים.
אז באמת שאלה היו שלוש דקות לא נעימות.
אקדים ואומר שאולטראסאונד וגינלי פחות או יותר מתחיל וחותם את התהליך (אז double ewe),
אבל נו. זה הכסף הקטן.
"דרך אגב,
יש נשים שמגיבות לפרוצדורה הזאת בירידה של קצב הלב ולחץ הדם,
אז בבקשה לא לקום במהירות אחרי".
ותוך כדי בדק הרבה פעמים: :איך את?"
מנטלית, הייתי גיבורה, אבל לא תכננתי את התגובה הגופנית שלי.
בערך בשבוע שעבר למדנו בקורס שלי על גזי עצבים. ממה שלמדתי אני יודעת בודאותשמה שקרה
הוא ככל הנראה פעילות יתר של הסעיף הפרהסימפתטית של מערכת העצבים האוטונומית של הגוף.
במילים אחרות, חלקית בדומה למה שקורה למי שזוכה לביקור של גז סרין במערכת שלו:
קצב לב מונמך, ירידת לחץ דם, תחושת קור בלתי מאוזנת,
נסיונות של הגוף להפטר מתכולת מערכת העיכול בכל דרך נורמטיבית ולא נורמטיבית
לא יכולתי אפילו לנסות לקום, הייתי נידפת ואומללה כל כך.
בתור לרופא, קודם לכן, ראיתי ילדה קטנה שנראתה מיובשת,
קטנה, שפוכה וורודה בכל מקום שאפשר להיות בו סמוק באופן לא בריא.
ככה בדיוק הרגשתי,
וידעתי שכל מה שאפשר לעשות בנושא זה רק לחכות.
אולי זה הזמן לצטט מויקיפדיה: מערכת העצבים האוטונומית אחראית על וויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע,
כלומר אינן נתונות לשליטת התודעה ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה, כגון פעימות סדירות של הלב, הנשימה, הפרשת הזעה והרוק.
למעשה, ניסיתי לנזוף בעצמי וזה מה שקיבלתי:
צ: מערכת עצבים, תתעשתי!
מ"ע: לכי תזדייני, אני אוטונומית, אני אעשה מה שבא לי!
צ: אולי בכל זאת?
מ"ע: כרגע הכנסת לי מטריה לתוך הרחם ופתחת, את באמת חושבת שאני הולכת לקבל את הפקודות שלך בכמה שעות הקרובות? המממפף!
(קידה לקהל)
אפשר לנשום, זה בערך הכי נורא שהפוסט הזה יגיע.
אחרי עשרים דקות בערך הצלחתי לגרור את עצמי החוצה מחדר הרופא ולשבת במקום אחר להתאושש.
ש' לא היתה בסביבה, כי היא היתה מועסקת בלטפל בחברה אחרת, שניסתה להתאבד בשנית אחרי הפעם הראשונה, שלפני שבוע.
שירי, לעומת זאת, היתה ממש מתוקה. באה עם האוטו לקחת אותי משם בעודי מנסה את כוחי בלהחזיר קלוריות לגוף,
(-מה זה הדבר הזה בשקית האוכל שלך? - הגביעונית שלי. לא משנה. בואי לא נדבר על זה.)
ליוותה אותי הביתה ואפילו הביאה לי שמיכה ואת חפיסות השוקולד המריר 100% מארגז אביזרי המין בחדר.
יזקתי את עצמי בכמות של שוקולד שהיתה בלתי סבירה לכל סיטואציה אחרת, ומצבי השתפר קצת.
מאז ועד היום אני יושבת עם בקבוק מים חמים צמוד לבטן ומרחמת על עצמי.
מרחמת, גיח.
לסיכום- עצתי להיום: אל תתחתנו עם רחם.
עוד נותר לראות בימים הקרובים אם תהיינה גם תופעות לוואי מתמשכות.
אבל בינינו: הכאבים ברחם היו רק הקטן שבסעיפים, ונראה לי שאשרוד.
וגם לכם ולכן, ברכותי, שרדתם את הפוסט הזה.
מעריב לנוער יקר, האם זו תגובה נורמלית שרוב מה שאני חושבת על זה זה:
"damn! איזה באסה שאני לא יכולה לספר את זה
לתלמידים שלי בפעם הבאה שאלמד את הנושא הזה בשיעור"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
