כבר כמה זמן שמתדפק ואפילו בלי רשות אל חלוני אוסף קדחתני של "משיח משיח".

שעת ההקפות הגיעה.

בשנה לפני שעברה סידרתי עם שירי ות' שהם תבואנה איתי להקפות.

בשנה שעברה הלכתי עם ע', הבת זוג של ש', כשהיא עוד ממש ממש נראתה והלבשה כמו בן. 

אז בית הכנסת שמתחת לבית לא מתאים. רועש מדי, וכל הנשים יושבות בחוץ על כסאות של כתר פלסטיק.

בית הכנסת שצפונה משם נעול. ההקפות שלו מתרחשות, כנראה, מוקדם מאוד, או במרכז המסחרי הסמוך. 

במרכז המסחרי הסמוך רועש מאוד מאוד, ואף אחד לא רוקד.

ורק בבית הכנסת השכונתי של השכונה הקודמת שלי, שנמצא בתוך רחבה פנימית,

משתמשים במגרש הכדורגל השכונתי הסמוך כדי לעשות בו את ההקפות.

ו"הקפות" זו מילה די גדולה בשביל מה שקורה שם. דרך יותר יפה לנסח את זה: כיף.

חוץ מזה שיש מכירה פומבית רצינית על כמה כסף יתרום מי שיבורך בתחילת כל סיבוב,

השאר מאוד לא רשמי. באמצע המגרש כמה שולחנות שמשמשים הפרדה בין הנשים והגברים. 

ספרי התורה על השולחנות או מסתובבים ביד הבנים הצעירים.

מדי פעם גם הילדות מתגנבות כדי לנשק אותם. 

המוזיקה מגיעה מלפטופ.

הרבי עושה הכל: 

גם מברך, גם מנהל את המכירה הפומבית, גם מפזז ומרקיד אפילו את צעירי הילדים.

וזה החלק היפה. אין כמו אדם בזקן לבן שרוקד, מטלטל את זרועותיו, קופץ קדימה ואחורה כאילו אין ברכיים בעולם, 

וצועק "מוזיקה, במבי!" כלפי עמדת הדיג'יי, ואז נזכר, "אה, בעצם לא בירכתי". 

זה מגניב ממש. וככל שהוא קופץ יותר, החיוך שלי מתרחב.

כמעט כמו החיוך הרחב ההוא-ההוא. מידבק. 

ביום הולדת 6 שלי הפסקתי להיות מוזמנת למעגל שמסביב לספרי התורה בעיר שלי. 

מאז, אני משתדלת לתפוס מרחק בטוח מהרוקדים כדי להמנע מאי הנעימות. 

בכל שנה יוצא לי לסרב לפחות פעם אחת להזמנה של החבר'ה האלה להכנס לתחומי המגרש.

משמע- הם מזמינים. אמנם לצד של הבנות, אבל מזמינים. 

אוהבת את החג הזה.

יום הולדת שמח לי!