כמה שגיאות היו לי בשורה הפצפונה הזאת, פששש.

לא נורא. 

לילה ומאוחר ואני באוניברסיטה, מסיימת ספר. פנטזיה לנוער.

נראה לי שמחר אלך לספריה שוב לקחת את ההמשך שלו.

השותף החדש שלי אמר שהפעם האחרונה שהוא קרא היתה לפני שנתיים. 

אני מצטערת עליו ושמחה שוב שיש mibo. ככה אי אפשר לשכוח מספרים.

הוא גם החליט ללמוד גרמנית, וכך במקום פתקים בעברית עם תרגומים באנגלית,

צצים לנו פתקים בגרמנית עם תרגומים לעברית. זה מצחיק אותי, אם כי קורט חסר לי.

ביני לבין השותף החדש עדיין קצת מתוח, הוא לא מבין כמה כלים יכולים להיות בבית אחד,

אני לא מבינה איך אפשר לחיות על אורז. אתמול בערב הכנתי סלט-שלושה-מרכיבים והסגברתי לו מה יש בפנים. 

אני כבר לא זוכרת אם אמרתי לכם במה דברים אמורים, אבל מדובר בבנאדם שהיה קונה טחינה מוכנה עד לא מזמן,

ואז כשהוא גילה שיש טחינה גולמית וקנה את זה, הוא לא הבין מה צריך להוסיף חוץ בשביל שיהיה טעים. ושאל אותי. 

אמרתי לו: אההה.... מיץ לימון וקצת מלח? והוא אמר, אה תודה. זה היה לפני שהוא עבר לגור איתי באותו בית. 

אני מבולבלת מאוד: זה לא כתוב על האריזה, מה מוסיפים לטחינה בשביל שהיא תהיה טעימה? 

אבל העובדה שאני מתעוררת היטב בזמן האחרון קצת מועילה למצב הרוח שלי. 

זה התחיל מזה שביום ההולדת שלי שתיתי קולה. המון קולה. בערך ליטר של קולה אם לא קצת יותר. 

לא שאני עושה דברים כאלה בדרך כלל, אבל האינטרנט הראתה לי מחקר שאומר שזה גורם לשתן להעשות חומצי.

ומכיוון שממש רציתי שהדלקת תלך (לא קרה, אגב. הרופאה מחר), אז הייתי מוכנה אפילו לזה (אבל דיאט קולה). 

מה שקרה זה שאמנם הרגשתי יותר טוב, אבל גם העיניים שלי נשארו פקוחות כאילו מחזיקים אותן עם קיסמים עד שלוש בבוקר,

ולמחרת התעוררתי בשבע וקפצצתי החוצה לזרוק את הקומפוסט המסריח שכבר שלושה ימים לא ההנתי להתמודד איתו.

עד כדי כך אני לא רגילה כבר לקפאין בחיים שלי. 

מאז קצת יותר קל לי להתעורר בבוקר (אמא גם מצלצלת וצועקת עלי ליתר בטחון).

ביומיים הקודמים הייתי צריכה לכתוב את הסמינר, ומחר יש לי פסיכולוגית, אז אני חייבת לקום בין כה וכה. 

נעשה את זה שגרה. אני רוצה לעשות את זה שגרה.

בינתיים אני מתעוררת והקשתות מחייכות אלי על הקיר הירוק שלי שמוקדם בבוקר והשמש בערך מזרחית. 

זה נורא נחמד. כדי שזה יקרה גם מחר בבוקר עלי לעזוב עכשיו את המחשב שלי,

רק רציתי לומר שלום אחרי שנגמר הספר.