כשבאתי להורים, גם הפעם, מצאתי המון דברים על המיטה.

כל מיני שאריות של דברים שאמא עוד לא הספיקה להעביר,

מעורבים בדברים שנועדו שאקח אותם לבאר שבע. 

אז הלכתי לישון לצד אמא במיטה שלה. עצלות במיטבה. 

"שמתי לך על המיטה כמה חזיות ישנות שלי", היא אמרה הבוקר.

מדדתי. אכן, דומה. וגם מתאים. אחת מהן אני לובשת עכשיו, אחרי המקלחת. 

"זה שלך היה?" אני שואלת בחוסר אמון, כי היא קצת יותר ... מבורכת ממני.

"מהתקופה שהייתי רזה יותר", היא עונה. 

ככה, בהנף ארון, ויש לי עוד שלוש חזיות מאוד דומות לזו שקניתי. 

וכשתעבור התקופה הזאת, נראה שהכי כדאי להפקיד אותן אצל אמא. 

ואני לא מצליחה לשכוח איך כשהייתי בערך בת 11, היא עמדה מול הראי במקלחת, שופטת את עצמה לחומרה

ואני, שכבר צמחו לי עיניים להסתכל על נשים אחרות, עמדתי תמהה ואמרתי לה: אבל אמא, את אשה נורא יפה!

אני עדיין חושבת ככה (ועדיין צודקת), ובעוד 10 שנים אני גם אהיה אשה נורא יפה, כנראה.

כי אני יכולה ללבוש את הדברים שלה  חוצמזה, כבר רואים את זה עכשיו.