דב"ש= דלקת בדרכי השתן.

כן, שוב

מצחיק שזה תמיד מסיבות מצויינות במיוחד

ומעניין שזה לא היה אותו מאהב בפעם הקודמת.

המרחקים ביניהם מתקצרים, וזו אשמת ה(אין) דיאטה.

רציתי לספר לכם על השבוע שהיה לי,

איך ביום ראשון היה לי כל כך טוב, שאריות החיוכים הגדולים והאהבות,

ואחר כך ביום שני נורמלי כזה, כל כך נורמלי ששכחתי מה היה בו, 

וביום שלישי קמתי ומהבוקר התרוצצתי ובישלתי ולימדתי שני שיעורים פרטיים, 

ואז התמוטטתי לישון והתעוררתי באמצע הלילה עם הרגשה שמשהו חשוב בלי להבין,

והתברר לי שהמוח שלי החליט להעיר אותי עם שאלות לגבי הניסוי של יום חמישי,

וסימסתי לד' בפאניקה ואחר כך חשבתי על עוד הרבה שאלות מדעיות (קטנות ואישיות)

ולא יכולתי להרדם, וכשכבר התעוררתי ברביעי בבוקר הסתבר לי מיד שאני חולה,

וביליתי את כל היום במיטה, ב"לא, לא, אני אקום עכשיו! zzz" לכמה שעות טובות בכל פעם,

נעה עם כיוון השמש בלי לאכול או לשתות, כל פעם מבריזה מעוד אירוע אחרון לסמסטר

עד שאחד האחרונים היה חשוב מספיק לקום לשעה אחת לאוניברסיטה. ואז לחזור למיטה עד סוף היממה.

למחרת הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, מבחינת הגוף, ואז גם היה את הניסוי של יום חמישי,

(שהיה חצי אסון אבל אי אפשר לדעת עד שלא ננתח את הנתונים, וזה בתכנון ליום ראשון ולכן לא לחשוב על זה)

ואחריו חזרתי הביתה לנוח והברזתי מההפגנה הטרנסג'נדרית הראשונה הגדולה וגם מהערב על קלי לינק,

ובדיעבד גם מהרצאה של דויד פרץ שכמעט הייתי בה כי שירי הזמינה אותי, אבל היתה כותרת פומפוזית וחשבתי

שאף אחד בבאר שבע לא יכול לתת כיסוי לכזאת כותרת, היא שכחה-או-לא-ידעה לומר לי "דויד פרץ",

ובמקום זה ישבתי במרכז לקיימות שכונתית וקראית ספר סיפורים קצרים לצד שתי בנות שסרגו. נחת, סה"כ. 

רק למחרת, בשישי בבוקר, כבר אי אפשר היה להתכחש לכך שה"לא לשתות" ההוא של יום רביעי

היה גם בדיעבד "לא להשתין", ושיחד עם החום שהיה לי כל אותו יום, זה עשה את הכל... דב"ש. 

אך לא צנצנת כצנצנת תתן לדב"ש לעצור אותה מלזחול למרפאה לבקש אנטיביוטיקה,

(ולקבל, יחד עם המבט המעריך המסורתי של "מה את חיה בכלל עם הזיהום הזה?")

ואז ללכת לשבת בשמש לאכול חומוס עם איזה אחד מאתר היכרויות, 

שבחיי, אם הוא מנסה להרשים אותי שיפסיק כבר, ואם הוא פשוט משעמם גם שיפסיק כבר, 

אבל רק שלא יהיה יותר כזה למל"ם!

זה גורם לי לא להבין מה אני, עילאית ומתנשאת, או בינונית וסבירה.

ובינינו, לא יודעת עדיין מה עדיף.

הוא נורא חמוד כשהוא צוחק, נכון, אבל למה הוא לא יותר זדוני אפילו קצת?

מה זה בן אדם בלי צדדים מחוספסים? על מה בדיוק אני אמורה להיתפס? 

בקיצור, היה הרבה יותר כיף עם הטיפוסים של עשן הזמן (דויד פרץ היה שם גם )

בעשר דקות לפני שההוא הגיע מאשר ברוב הפגישה ביחד

(חוץ מהחלק שהוא הואיל לצחוק, והצבעים שלו כמו של חתול ג'ינג'י. ממממ. הוא באמת ממש חמוד כשהוא צוחק).

אחרי זה הלכתי עם שירי לשוק ומשם ש' וע' הזמינו אותי להצטף אליהן כשהן אוכלות באיזו חומוסיה. 

קצת להקלתי, בכל חומוסיה שהגענו אליה כבר נגמר החומוס, ויכולי לחזור הביתה עם הקניות ולקרוס,

ולנוח כמה זמן לפני שאני תופסת מטאטא וגורמת לבית להראות פחות זוועה לפני ארוחת שישי.

הוא עדיין נראה נורא (הבית). ועונת המבחנים התחילה, מה שאומר שהוא רק ייראה יותר נורא, 

אבל היתה ארוחת שישי חביבה ביותר. שירי הכינה פירות יבשים ממולאים בבשר.

חשבתי שזה יהיה מגניב. והיה די טעים. אבל לא הייתי מוכנה לצרבת הזאת!

ועוד בשלוש לפנות בוקר! אני כנראה מומרת כבר לצמחונות,

מבחינת פלורת מערכת העיכול, וזה הוחלט עבורי. לפחות משהו. 

נראה לי שהמוטיב העיקרי שלי מהשבוע הזה,

כמו מהחודש שקדם לו, הוא שאני לא עושה בחירות טובות לאחרונה בנוגע לגבולות.

לא שמה לב כשיותר מדי לי. לא מפסיקה כשכבר קצת רע לי. לפעמים לא פועלת עד שנורא.