מישהי כתבה  לי היום "רותם יקרה, האם תבואי היום להקרנה של הסרט?"

אמרתי לה שאני לא יודעת ושאלתי אותה מי נשך אותה שהיא קוראת לי רותם.

- צנת, זה מאהבה. קראתי לך רותם מאהבה (באמת רק זה חסר לי. מישהי שלא אוהבת אותי מספיק בשביל להיות מאהבת שלי או חברה קרובה באיזהשהוא אופן, אבל מרשה לעצמה לקרוא לי רותם "מאהבה") 

- ניחשתי

- אז אל תעצבני

- יש מעט אנשים שמותר להם לקרוא לי רותם מאהבה. על השאר אני תעצבנת.

- ולי, מותר?

- לא אם את יכולה לתקן.

-למה אסור לי לקרוא לך רותם בכלל? זה גם מעצבן אותי. מה, רותם זה כבר לא שמך? לא שיש לי בעיה לקרוא לך צנצנת... (אם אין לך בעיה למה את רבה איתי) ממש התעצבנתי פה. למה לאחרים מותר ולי אסור? (למה את רוצה לקבל את מה שאת רוצה בלי לתת לי כלום ממה שאני רוצה ועוד מתעצבנת כשזה מעצבן אותי?)  

- אז תתמודדי עם העצבנות שלך. זה שם שאני מעדיפה שלא יקראו לי בו באהבה אלא אם אלה אנשים מאוד ספציפיים, וגם עבורם אני חושקת שיניים ועושה ויתור. זה לא נעים לי.

אז הלכתי להקרנה של הסרט. ההיא שעוררה את כל זה, אגב, הבריזה. 

אני ממש אהבלה שחשבתי בהתחלה שהיא כותבת "אל תתעצבני" ונפלה לה ת', ובגלל זה גם עניתי "על היתר אני תעצבנת" במקום "מתעצבנת".

אני לא מאמינה שלא קלטתי מהתחלה שהיא כתבה לי "אל תעצבני", לא הייתי טורחת בכלל לענות לה הלאה. 

זה עצוב לי שאני בוחרת אנשים כל כך רע לפעמים. 

כמה שעות אחר כך, במקום אחר, מול מסך אחר.

כותבת "לילה טוב, אהובה". ליתר בטחון מוחקת את ה"אהובה"', למרות שעם חברות קרובות אחרות לא הייתי חושבת פעמיים. שולחת.