חלק מהבלגן שלי הוא ללא ספק של אחרים. 

שוב אני נזכרת בבטי. (...לקרוא את הקישור)

בסיפור שלהם, מישהו הגיע אליה ולימד אותה להמשיך להרגיש את הדברים האלה ובכל זאת לעבד אותם

לעשות עליהם מניפולציה גם אם רק במנגנון ההתמודדות הפנימי, ולא להיות מוכנעת על ידיהם. וזה חשוב.   

פגשתי את ת' אתמול. היא נראתה נורא. ישבנו ביחד יותר משעה, שזה המון,

ובסוף הזמן הזה ואפילו קצת במהלכו, היא הודתה לי על כך שעודדתי אותה, 

שחוללתי שינוי בחיה ועל כך שאני בנאדם כזה, "רגיש ואדיב", ואני חושבת שד' פעם אמרה משהו דומה, 

שמי שמכיר אותי מתקשה להעלב ממני בסוף, משום שמאוד ברור כמה אני מתאמצת לעשות לאנשים טוב.

הבעיה היא שאני

א. לא ממש בטוחה שאני לא טועה בקליטה ובתגובה.

למשל לגבי ת', היא נראתה נורא, וכל המערכות שלי ממש צעקו וחרקו שבחיים לא ראיתי אותה כל כך חלושה רגשית,

אבל היא לא נוטה לשקר לי והיא הבטיחה לי שזה עניין גופני ולא נפשי, והוא פשוט מתבטא בסט של סימנים שנראה נפשי.

נראה שבכל מקרה הגבתי לזה כראוי, כי היא העידה שהמצב, לפחות מצב הרוח שלה, דווקא השתפר, אבל זה המשיך להראות נורא וזה הולך איתי,

ואני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאני צריכה לקחת בחשבון את מה שראיתי ולא את מה שנאמר לי, שזה ממש לא הקו שאני צריכה לנקוט בקשר לאנשים שיודעים לומר לי מילולית דברים שהם אמת, כי בדרך כלל אני מאמינה לטקסטים. 

ב. לא יודעת לקלוט את אותם סימנים לגבי עצמי 

ובגלל זה לא קלטתי עד כמה זה מתיש אותי, כל הסיפור הזה.

אבל באמצע ד' צלצלה, ולא היה לי כח לדבר איתה כי הייתי עסוקה בת', והיא שלחה לי הודעה אחר כך באסמס: 

"אני מרגישה שאני לא עומדת באילושהן ציפיות. מה אני עושה לא בסדר?" 

שזה אומר שאני משדרת את המצוקה שלי כל כך רחוק שאפילו בטלפון היא ניכרת.

וגם ש', שנפגשה איתי אתמול באוניברסיטה כי ע' חברתה המהממת הרצתה, הסתכלה עלי ואמרה "את בסדר? את נראית פשוט רע". 

ולא הרגשתי עד כדי כך רע באותו רגע, דווקא. ואני מאמינה לשתי העדויות האלה מאוד. אני יודעת שאני במצב רע, יחסית לעצמי. 

אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה אז אני צופרת ערפל כמו מטורפת, 

כמו שאמרתי פעם כאן: 

"

פעם אמרו לי: תדמייני גזע. גזע שלך שנטוע ממנו את צומחת. וצחקתי אליהם.
אין לי לא גזע ולא עוגן. ובכלל, אני אינני צומחת מן האדמה. 
הכי הרבה שיש לי הוא חוט שממנו נתלית המרצדת שלי. 
נקודת משען, אבל מתנודדת. לפעמים כפויית רוח. 

והפעם אני רוצה להגיד: מה שיש לי זה את המרחב הגדול והבלתי ממופה,
ומה שאני זה צופר ערפל גדול, שמתבסס על אנשים יקרים יקרים, שמחזירים אלי הד.
בעזרת ההד הזה, על המורכבות שבהיותו השתקפות, אני מנווטת. 
(ולפעמים אני מרגישה שמה שמקיים אותי הוא מבטים). 

"

אני צופרת ערפל כמו מטורפת, מקיפה את עצמי באנשים ככל יכולתי כדי שהם יחזירו אלי, 

כי אין כמעט צנצנת בהרגשה שלי וזה מפחיד.

ועכשיו כשאני מבינה גם שההדים נושאים אלי גם את חותם המהדהדים,

ואני שומעת גם אותו, חזק,

זה רק מבלבל אותי יותר.