הוא ת', אשר אמרה "אני אשאר לזמן קצר, כי אני מרגישה רע",

ואז נשארה איתי בערך ארבע שעות כי הסתבר לה בתחילה שאני זקוקה לחברתה,

ואחרי כמה זמן פשוט היה לנו נעים ביחד. 

וחוץ מזה חברים ועוד חברים ועוד חברים. 

מיכל שלחה את כל הסניף הקווירי הבאר שבעי להתקשר אלי ולוודא שאני בסדר במהלך היום, 

וגם התקשרה בעצמה כמה פעמים להציע תמיכה, וגם אמרה שתבוא להיות איתי בסוף השבוע. 

זה גורם לי להרגיש יותר טוב, לדעת שאני אקבל תמיכה גם כאשר זה בכלל לא נוח לאנשים 

(ועכשיו זה זמן די רע לכולנו. תכל'ס לא נראה לי שאי פעם זה זמן טוב להיתקף מינית, אבל גם עכשיו זה לא בדיוק מתאים)

זה מדהים אותי, כמה (=יותר מאחד) אנשים אמרו לי שלא רק שהם שם בשבילי, אלא שאם אני צריכה אותם הם יפנו זמן לזה, כי זה חשוב.

כי אני חשובה להם. 

אפילו היתה לי פגישת "עבודה" עם ד' שהגעתי אליה בלית ברירה (זה היה הדבר היחיד היום שבו דרשתי מעצמי לתפקד) שבה דיברנו על עבודה חצי מהזמן והחצי השני הלך על בכי ותמיכה, אחר כך על דיון עקרוני בדרכי התמודדות, ואחר כך על סיפורים על הבת שלה.

מה שאני מנסה להגיד זה, יש דברים שאפשר לעשות באופן אקוטי והם באמת עוזרים לצרות אקוטיות. 

אחרי כמה זמן כשזה מתפוגג לכמה זמן, נשאר מקום בעולם גם לצחוק ולסיפורים על ילדים קטנים.

בינתיים אני עדיין בשלב האקוטי (ראיתי היום "החבובות" עם ג'ולי אנדרוז. עד כדי כך המוח שלי דיסה) 

אבל כשחברות באות הן מזכירות לי. כתבתי על הלוח המחיק שלי ומחר זו צריכה להיות המנטרה: 

הרגשות שלך לגיטימיים

את מרגישה ככה כי יש לך סיבה וזו תגובה סבירה בסיטואציה

את יכולה לעמוד בזה

וזה יעבור.