שבו, הבנתי, לא תהיה תחבורה ציבורית,

ולכן עלי למצוא טרמפ אחרי החג לבאר שבע כדי לארוז

אני במרכז, אחרי סוף שבוע שהרגיש כמו שבוע של חגיגות,

הברזתי ממצעד הגאווה בשמחה ולא הרגשתי כמו bad person.

אחר כך היתה לי השיחה המביכה ביותר עם ג' שאפשר לתאר

שנינו רוצים להיות קרובים עוד יותר גופנית,

ועלינו לקחת בחשבון את האפקטים הרגשיים שזה יוצר.

אני אוהבת אותו כבר עכשיו קצת מעבר למה שנוח לי במערכת היחסים,

וזה מתחיל להשמע כמו משהו שידרוש ניווטים.

קצת פחות מלהיב אותי, זה.

ריקוד רגיש הוא ריקוד ה"אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות בן זוג של השני, הלא כן?".

בעיקר כאשר הרעיון הזה נשמע לי בעצם ברוב המקרים קצת מפתה.

מפתה זה לא בהכרח טוב, אבל אם כבר עכשיו הוא מפתה,

למה שהוא יהיה מפתה פחות בהמשך? 

אוף. 

ואז הייתי צריכה ללכת. כשהלכתי מג' לבית של מצחיקי אספתי בדרך:

4 פסיפלורות (מגדר חיה ליד הבית של ג')

שזיף אחד (היה מונח על הדשא לא קרוב לשום דבר)

אשכולית ושני תפוזים (מחצר של בניין ברחוב שקרוב למצחיקי)

וכך יצא שלמרות שלא הייתי בבאר שבע, בכל זאת היה לי אסיף שבת ראוי לשמו. 

והייתי עייפה מאד ופשוט הגעתי לשם וישנתי עד שבאו אנשים אחרים ללכת איתנו לים.

דווקא לא התכוונתי ללכת לים איתם, אבל אז קרה הדבר הנ"ל: 

ותוך כדי חיטוט במקרר שלו אכלתי משהו שוקולדי מהמקפיא.

היה לזה טעם משונה, אז שאלתי.

"זה שוקולד עם THC", הוא אמר. 

לאור העובדה שלא ידעתי למה לצפות,

העדפתי להשאר בהשגחת החבורה ולא ללכת להורי,

ואז כמה מהאנשים הצטרפו אלי כדי שלא אהיה מסטולה לבד. 

החוויה לא היתה הרבה יותר מוזרה מללכת לים בהרכב כזה או אחר של חברים,

אולי להפך, היו אנשים לא מסוממים בחבורה שהתנהגו באופן יותר פרוע וכיפי מאיתנו. 

אבל הצחוקים היו רמים יותר והמחשבה קטועה יותר,

לא היה אכפת לי לשיר באוטו קטן, ונראה היה לי שכל מה שיהיה לי להגיד הוא מעניין.

מעניין לא רק כתכונה אלא כאפקט חברתי, משום שיכולתי לראות בעיניים שאנשים לא מקדישים לי תשומת לב,

ובכל זאת התחושה הגופנית היתה כמו שאני נמצאת במוקד של תשומת לב כרגע.

זה היה ניגוד מוזר. 

קצת חבל לי שיצא ככה,

אבל נסמן את הוי הקטן על "חוויית סמים",

ונוסיף נקודה ל"תמיד קורים לי כל מיני דברים" וכו'.

היום אחרי הקונטקט אני חוזרת לבאר שבע,

וביום שני הגיע הזמן לארוז בסלון/ במטבח.