הצטברו לי כמה אנקדוטות קשורות, אולי זה יהיה יפה. 

אתמול היה בסמינר המחלקתי שלנו חוקר, שדיבר על רובוטים חקרניים, שניסו לפתח בהם "סקרנות",

כאשר אחד המאפיינים של סקרנות הוא שהיא "פעילה", כלומר לא מספיק לרצות לדעת, צריך גם לעשות משהו, מחקר פעיל, כדי להגדיל את הידע. הוא אמר גם שצריכה להיות הנאה מתהליך החקירה/השגת הידע בעצמו, אבל זה סיפור אחר וידובר בפעם אחרת. 

לעומת זאת, לפני כמה שבועות, כשעוד היינו בעצלתיים ג' ואני, דיברנו על סדרות מצוירות, וג' סיפר לי על סדרה יפנית שאחד מקווי העלילה שלה מכיל רוח רפאים של ילד בוכה, שכל הזמן מאבד את הדרך לבית שלו. ג' אמר שהדמות הראשית בסדרה פתרה את הבעיה בסוף על ידי כך שהוליכה את הרוח אל ביתה אך ורק ברחובות שנבנו אחרי מותה, כי הרוח לא הכיר  אותם, וכך לא ידעה איך ללכת לאיבוד.

רעיון הזה מהלך עלי קסם, שלפעמים אבדן הדרך הוא הידע הנרכש.

שללכת בדרכים חדשות עשוי להוביל ישר יותר רק כי לא יודעים לבטא בהן את הנטיות המפריעות שלנו עצמנו. 

זה נשמע נכון. נשמע נכון גם לאור העובדה שבפסיכולוגיה יש דוגמאות רבות לאיך שלא מעבירים הגיון של בעיה לבעיה מתחום אחר. 

פעם השתכרתי ומצאתי את הדרך בתל אביב במהירות וביעילות יותר גבוהה מאלה שהיו לי לפני (וגם אחרי). זה שעשע אותי וגם הפחיד אותי, לגלות כמה מחוש ההתמצאות הגרוע שלי הוא למעשה הרים של דיבור עצמי שלילי ופקפוקים. שהראש שלי אומר המון "ומ  אם לא נגיע?" אפילו כשאני אחרת מנסה כל הזמן לומר שבעוד חצי רחוב, אם נרגע ורק נלך את חצי הרחוב הזה, לא יהיה עוד ספק. ושאפשר אולי להשעות את הספק הזה עד אז ואז להילחץ? 

חבל שאני לא מקשיבה לי.