היה לנו מין סבב צוותי של שאלות

על ערכים שגודלנו על פיהם, עם מה יצאנו. כאלה.

וחשבתי

שגדלתי ממש בצמר גפן,

הרי מה היה אצלנו: אהבה, כנות, כבוד אלינו כבני אדם כבר מגיל צעיר מאוד.

מה שרצינו והיה מוצדק או מנומק או יכול היה לתרום לנו- מימנו. 

כשהענישו אותנו או כעסו עלינו, הסבירו לנו על מה. תמיד.

אף פעם לא התייחסו בזלזול ליכולתנו,

ואף פעם לא הראו חוסר נכונות להבין ולתמוך במגבלותינו.

ומה בעצם קיבלנו מזה?

חבל, אבל סוג של ילדה מפונקת.

המון יכולת אנליטית, אבל כמעט בלי כלים לפתרון התמודדויות.

עם מגבלת הבנה וקבלה כלפי דברים שלא ניתן להעביר רציונלית,

לפעמים אפילו מגבלה בהבחנה בדברים כאלה.

עכשיו, כשאני חיה בחדר עם עוד 15 בנות,

אני שמה לב, כמעט בעל כרחי,

שיש לי הבניה של מרחב אישי מאוד רחב,

ולא שהוא נפגע כשמכניסים לי אנשים לתחום המחיה,

אלא שאני כופה את המרחב שלי על הסביבה,

מעצם העובדה שאני מקיימת את החיים שלי ואת התודעה שלי במקום שהם חיים בו.

זה מרתיע ומעורר תגובות שליליות,

ולכן בדרגה מסויימת אני לוקה גם בחוסר בטחון במצבים חברתיים,

אבל זה לא עוזר לעניין- אמנם אני עשויה לדבר בשקט ובחוסר בטחון,

אבל עדיין התוכן והנימה שלי ישארו עם נימה כללית של אגרסיביות.

מבחינתי אני עדיין בגבול שלי, 

אבל אני פשוט חורגת בעיניהם מהמרחב שמוקצב לכל אחד.

וקשה לי, בה בעת, להכנס למרחב של אדם אחר

ולתת לו את הכבוד הראוי בסיטואציה.

אני שוכחת, או לא מכירה בכך, שכדי להכניס אדם למרחב שלך צריך סוג של נכונות ואפילו אומץ.

בקיצור, אני אוטיסט מקומי.

(בסיידר, השלב הראשון הוא ההכרה, אבל איך עושים מֵעֵבֶר? איך עושים מַעֲבָר? אנ'לא משוכנעת שזה אפשרי.)