יש סיבה שדווקא נושא האקס גרם לי לברוח לפוסט על מרחב אישי.

מדובר בסוג של ליצן חצר, אדם שאי אפשר לפספס או להתעלם ממנו,

ואם מקדישים לו את המבט השני, מגלים שגם אין שום הצדקה.

כשהוא עשה לי גשר בין העולמות שלנו והביא את שלי לתוך שלו,

הרגשתי בבית. מוכלת.

כאילו הוא, בין כל הדברים שהוא, גם סוג של אני מוצלח ומשוכלל יותר,

כאילו אני יכולה לצאת מכל גבול שלי, ואשק למשהו שהוא יכול להראות או ללמד אותי.

ולא רק זה, אלא שהוא נתן לי תחושה של מסוגלות, לצאת, לפרוץ, לחיות עוד סנטימטר ועוד.

והיתה בו הקשבה בכל המימדים, בכל החושים. (בטטה, אתה זוכר?)

ויכולת לתכלל הכל לכלל רעיון.

הוא אמר, למשל:

"את אוהבת נורא,

ראיתי אותך מתמוגגת מאוכל וממגע ומשיחה טובה וממוזיקה,

ראיתי איך את נהנתנית,

עד שזה מגיע לסקס."

הוא אמר:

"לא יכול להיות. זו לא תוצאה טבעית של הנתונים האלה."

הוא אמר:

"מי עשה לך את זה"?

והוא, בין כל הבעיות שעל פני השטח,

שמע גם את הסיפור על הבנזונה. 

והשאיר את האור דולק בשירותים כשישנתי אצלו.

חוץ מהקרוב-קרוב הזה,

הוא ידע גם לחצוץ כשמסוכן.

חוץ מלרצות לאהוב ולהתקרב, ולהתמזג,

לשפוך אלי, להרעיף כמעט בלי סוף,

את מה שיש בו

אל מול מה שנראה כמרים ראש בי,

הוא ראה עד כמה אני נתון זמני בעולם שלו.

כי אני אמרתי לו

מה שהכי-הכי חסר בעולם שלי

מה שהכי כואב את אי ממשותו

זה לא בן זוג

אפילו לא כזה כמוהו

זה פשוט לא בן זוג

זה כמו לתת יהלום לעני מרוט מרוט מרוט וצמא

במדבר.

רציתי בו מאוד

רציתי להחזיק בו מאוד

רציתי לעקוף את זה וללמוד מספיק בשביל

להיות גם סוג של תמיכה במי שהוא ומה שהוא

גם אני רציתי לדעת להכיל אותו

רציתי לדעת הכל הכל

אבל זה לא יכול היה להיות

כי כל הזמן דקר בי

זה לא בן זוג

לא בן זוג

לא עכשיו.

והוא ראה

שאני לא במאת האחוזים שלו.

שאני נותנת

עוצמת עיניים וחורקת שיניים ומרככת את המבט

עוד קצת בשביל לנסות לראות מה שמבטים עקשניים לא יכולים להבין.

ואיך הגוף שלי נמרט בקצוות, נבצע כמו חלה לפיסות של "אבל איפה היא".

אז הוא התחיל להתרחק

לעשות את החשבון

לא אם לוותר

אלא מתי.

אם אני אלך עכשיו, אם יש סיכוי שאני אחזור אי פעם?

ואם הוא יחזיק אותי עוד קצת?

וניקשר יותר ואפילו יותר ויותר

ואז אני אלך יום אחד

כי אני אלך

יומחד

אז אולי אני אחזור יותר?

וכמה זה יכאב?

והוא במקום לנבוע כמו שהוא היה יכול

התחיל לסגור ברזים, לא בכוח, בעדינות.

(בהמון המון כח שלא הבנתי או הערכתי)

ויום שני אחד בסמסטר ב'

האוטובוס היה שתוק ועצור

וקמנו ממנו אל שיחה ארוכה ודמומה

אל מגע רק בקצות אצבעות ונשמה בנשמה

אל לעזוב, לעצוב וללכת. 

והוא אמר לי

הכל או כלום

כלום או הכל

לא מעט ממנו עבורי

לא משהו שידקור אותו בכאב

של הגבולות שלי שהוא לא יקיף כשאני גודלת.

שקט תעשייתי מאז ועד מתי

ושאני לא אחזור

אם אני לא חוזרת.

ומאז

אני כ"כ לא בקצב שהייתי כשהיה הוא

אבל אני כן בקצב כלשהו לומדת משהו

ומאז

אני תוהה עליו כמעט כל יום

מתגעגעת נורא ותמיד אוחזת בקצה של חוט

כמו אחד הבקבוקים של עליסה

אבל רשום עליו "לא למשוך".

מול כל מה שהוא נתן לי

אני חייבת לו להמשיך לא למשוך

ובמקום זה אני יודעת שהחוט

ביד שלי.

ושכל עוד זה ככה

אני סופרת לאחור תאריכים

מתי מתי מתי אני יכולה כבר

להחזיק יותר חזק

למתוח למתוח

עד שזה יגיע גם אליו?

כל יום שאני לא 

כופה את עצמי עליו

הוא היום שלא

כי אולי בכל זאת, מחר. 

וזה כ"כ לא הוגן,

כי אני מאוד לא חוזרת.

ואי אפשר לומר שיום אחד זה יהיה מאהבה

רק צעד של כפיה זה יהיה 

כי אני לא חוזרת

לא חוזרת

ואני שונאת את עצמי על החולשה הזאת

ועדיין מחזיקה,

שזה הרבה יותר חזק מבינתיים לא עוזבת.