יש לי מלא מה לספר.

אמא בסדר וזה הכי חשוב. 

כל מיני דברים השתבשו השבוע,

וכל מיני דברים השתנו לטובה בזכותם:

זה שג׳ היה חולה בסוף ולא יכולתי לישון אצלו השאיר לי פחות בלגן בתיק ובלו״ז, אפשרויות לנדוד לעת לילה ולהשתחרר.

נסיון להגיע לים בזמן השקיעה התאחר, אבל הביא אותי לשוק ולקנות עגבניות שרי וגבינה שמהם אכין סלט פסטה למחר

יום שבו לקחתי אוטובוס לתחנה המרכזית במקום ישר הביתה הביא אותי להצליח להגיע לקפצוצים רק כי הייתי בהליכה בכיוון והזדמן לי לחשוב על זה.

כרבוליה שהתבטלה ברגע האחרון בנסיבות דביליות אפשרה לי ללכת לאירוע חברתי אחר שקודם לכן התנגש, ולבלות הרבה שעות עם חברה אהובה

וגם היו דברים שלא ממש השתבשו:

הזהוב היה כ״כ חמוד והסכים שאבוא לישון איתו באחד הלילות, והיה לנו כרבול משובח מאד וגם שמחת גוף גדולה, ולאט לאט אני משתכנעת שהוא באמת לא מופתע מזה שאנחנו מוצאים חן כ״כ אחד בעיני השני, מקבל זאת כעמדת מוצא. איך אסביר לו? אולי: פתאומי לעד, עיני בו הלומות.

ויש גם הצלחה פנומנלית עם קבוצת הדיסוציאטיביות- מאז שאני בה אני דיסוצאטיבית כפליים…

כבר הספקתי להגיע לאירוע יום *אחרי* שהוא התרחש, וביום אחר לעלות על אוטובוס ואז להבין שאני לא בטוחה מה מספר הקו שעליתי עליו כרגע (ובדיעבד, אכן היה הקו הלא נכון. דבר שלא קרה לי כבר *שנים*).

אבל מעבר לסרקאזם, באמת יש בה משהו מאד עמוק ונוגע לי, אני מתקשה, ומתרככת כלפי הקושי שלי. 

כמה מהדברים שהופיעו בחומרי הקריאה היו מבהילים ממש, אבל בתוך הבהלה הרגשתי חמלה גדולה לזו שעזבתי מאחורי, ואני רוצה להמשיך ולשאת איתי את הדאגה והאמפתיה האלה הלאה ואחורה. מקווה שאצליח. בינתיים, כאמור, בלגן גדול של הזזת רהיטים.

מכירים את ״כפל״ של אברהם חלפי?

מישהו בוכה בי, מישהו בי רן

מישהו הולך בי, בלי ידע לאן

מישהו גונח, מישהו צוהל

איש בי מתייפח, איש בי מתהולל

מישהו בי ילד, מישהו בי סב

מישהו לתכלת בי נושא עיניו

משהו הומה בי חרש, וממתין

ואני יודע- ואיני מבין