הנה שוב באו שבועיים.

שיש לי.

לגמרי.

עכשיו זה הזמן לקבל המון החלטות.

המתעלמת

מתחתנת.

חוץ מזה שזה הורס לי את כל הכינויים בבלוג הזה,

היא לא טרחה לספר לי בעצמה. 

היתה פעם החברה הכי טובה שלי. עכשיו היא "ההיא שמעשנת עלי".

אני שוקלת ברצינות לתפוס את החבר שלה לשיחה

ולשאול אם אולי במקרה לדעתו זה כבר אבוד בינינו

וכדאי לעשות צעד חד לפני עוגמת נפש מהשבועיים האלה.

עלמת התלתלים

דיברנו אתמול בחדר שלה,

שוכבות נינוחות על המיטה,

ברך שלובה בברך, פנים אל כתף.

היא ציינה בתוך השיחה, שאני תמיד צריכה יותר, במגע,

שבטח המצב שבו אנחנו כרגע, רגועות ונוגעות,

מקוטלג בלקסיקון שלי כ"רחוק מדי".

בפה יבש, הנהנתי.

(לקח לנו המון זמן לעטוף את הפינות החדות של מתי שלא הייתי זמינה,

ולחזור להרגיש בנוח ביחד. ודווקא אז, כשכמעט נשכבנו לתרדמה מפוייסת,

סוג של חתימה על הפסקת אש, צלצלה אמא.)

אמא

שוב לא רציתי לחזור הביתה "בשעה סבירה" אתמול, אפילו שהיא צלצלה לבקש.

השתנות סדרי העדיפויות שלי, עם ובלי הלסביות, היא עלבון שצריך יהיה לפרוק, לא בטוחה איך.

עלמת התלתלים, שוב

כשהלכתי בסוף לתחנת האוטובוס,

הרגשתי איך אני משאירה חלק ממני שם.

יהיה קשה להרפות ממנה. 

הלמות הלב

לבקר אותה ואת זוגתה בדירתן השכורה החדשה והמשותפת.

הוזכרתי בשיחה כגורם מדרבן להשלמת סידור חדר האורחים.

לא רוצה לישון בחדר האורחים בבית של הלמות הלב.

האקס

יש שבועיים של חופש,

ובדיוק יום אחרי סיומם, יום השנה האחרון הלגיטימי ליצור בו קשר.

מתלבטת אם לנסות בתחילת השבועיים (ולהסתכן בכך שלא יענה לי),

או בתום השבועיים (ולהסתכן בכך שיענה לי, אבל כבר לא יהיה לי זמן להקדיש לו),

או איפהשהוא באמצע (שאז כל הלבטים של האם בכלל לנסות, עדיין תקפים.)

אנשים חדשים

האם לסמוך על היוזמה של עצמי,

לדגדג פה ושם שמות מוכרים מהרשת

ולנסות למזוג איזה חלק מהעולמות שלנו ביחד,

או להרשם לאתר הכרויות.

(או גם וגם?)

ללמוד נהיגה.

רשיון הוא אחד התנאים ההכרחיים

לצורך ניתוק מהמתעלמת (וחבורתה, שהפסיקה להיות חבורתי) ופגישה עם אנשים חדשים.

(צריך לקבל את ההחלטה. שזה כמו לקבל את כל היתר, לכן קשה נורא.)

וחוצמזה, מה שג'ני אמרה, בתקווה שזה לא ייעלם עוד חצי שעה.