היה לוכד אותי טוב יותר אם היה מפזר מילים.

ככה זה גם הפעם,

חוזרת מבית ציוני אמריקה שיכורה

מערימות של ערימות כרוכות של מילים.

הצוואר כואב בנקודת הסריקה המתמשכת

מאחורי העפעפיים עדיין הדפים תזזיתיים

לו לא התביישתי, הייתי מתיישבת מתחת לשולחן לנוח,

ואז חוזרת לעלעל ביתר.

כמו בכל נסיון כזה,

אני לא מרוצה באמת בלי לחזור

לפחות עם ספר אחד ברמת המֶטָא,

משהו שמכיל איזו הסתכלות על מילים או על תקשורת.

כאלה הם הספרים שאני בוחרת.

הפעם זה "מעשה בפ' סופית" של אלתרמן, בו פ' הסופית נעלבת ויוצאת מן האלף-בית, גוררת אחריה המון סופים,

לפני כן "סוד המילים" (הספר מלווה משפחה החל בזמן שבו הילדה הצעירה מתחילה לעלות בשלבי תחרות איות), ו"הדרור" (ספר שנוגע בתרבות זרה. הגיבור הוא, בין היתר, גם בלשן.)

ליום ההולדת קיבלתי מתנה מאמא את "רוני, נומי והדב יעקב" (נוֹמִי, ניד איי סיי מור?)

ב"שבט דב המערות" יש שפה שלמה שמרביתה תנועות ידיים, וילדה אחת שקולטת בהבזק חד למה מצפים ממנה כשמסמנים שוב ושוב,

ב"מר אל כאן אנה" היא אומרת "כולנו קוראים לזה אחרת, אבל מתכוונים לאותו דבר",

"הבושם" הוא על שפה אחרת בכלל, ונלווים לו "מסע אל החושים" ו"חייהם המופלאים של הצמחים".

בעיות מסוג שונה בתקשורת מיוצגות בספר האהוב עלי, "אף אחד בשום מקום", שכתבה אוטיסטית.

"כיסוי" הוא ספר לסבי, אבל הגיבורה בו כל הזמן תוהה איך אחת הדמויות, שהיא מאיזור אחר, תברור את מילותיה או תהגה אותן.

ואת כל הרשימה הזאת אני מרכיבה, בעצם, כדי להשכיח מעצמי שאתמול היה יום ההולדת של עלמת התלתלים,

והיא נמנעה מלפגוש אותי במשך כל היום, מעתירה התנצלויות באופן שגרם לי להרגיש כאילו עלי להעלב הרבה יותר ממה שנעלבתי בפועל.