תארו לכם אחת כמוני.

כדי לא לקרוא לה אחת כמוני, נקרא לה איֶּלת אהבים.

(איֶּלת כותבים בי' אחת, אבל כשהיא היתה קטנה ונכנסה לכתה א',

אמא כתבה לה על המפית של האוכל "איילת", ומאז היא מאייתת בעצמה ככה.

כוחו של הרגל.)

בכתה א', באותה הכתה, היתה אפילו עוד איילת אחת.

וכשאיילת אהבים העדיפה את הספר שלה על הגומי (עד היום היא לא קופצת כ"כ טוב),

ולפעמים דיברה בשפה שהילדים האחרים לא כ"כ הבינו (וטענה שזו עברית),

אז העניינים התארגנו להם ככה, שלאיילת השניה כולם קראו איילת,

ולאיילת אהבים קראו איילת אהבים, או סתם אהבים, כדי להבדיל.

(לאיילת אהבים זה לא כ"כ הפריע.)

זה התחיל להפריע לה רק כשהיא שמה לב,

שמתי שצועקים בחוץ "איילת", אז למרות שהיא מסתכלת לכיוון, ליתר בטחון,

זה אף פעם לא מכוון אליה.

ומי שמשתמש בשם הפרטי שלה, חף מתוספות,

זה אולי אמא והמורה. וגם לגבי המורה אין ודאות.

בתיכון איילת נשמה לרווחה, כי לא היתה עוד איילת בכיתה,

וגם היו כמה אנשים שאהבו אותה, וקראו לה איילת,

עם או בלי לדעת שהיא אהבים. איילת היה השם של התיכון.

(הבנזונה קרא לה איילת, גם.)

כשהיא נכנסה לאינטרנט והפכה להיות צמרת במקום איילת,

זה מצא חן בעיניה.

לא שמישהו ברחוב היה מאמין שההורים שלה קראו לה צמרת במציאות,

אבל לאט לאט העולם שלה התמלא באנשים

ששומרים אותה בפלאפון תחת "צמרת (איילת)" ומבינים את רשרושי העלווה שלה, לפעמים.

עכשיו איילת הוא שם רק לאנשים מבחוץ.

היא אומרת עכשיו לאנשים שהיא מחבבת:

אמנם כתוב לי בתעודת הזהות "איֶּלת",

אבל אם אתה רוצה לשמח אותי באמת,

קרא לי צמרת. אני עונה. בחיי.

(כשאיילת הגיעה לצבא,

במחלקה שלה, בצוות אפילו,

היתה עוד איילת. ושוב חזרו לקרוא לאיילת "אהבים".

היא ניסתה לומר שוב ושוב "קוראים לי איילת, קוראים לי איילת",

אבל בסוף זה הפך לבדיחה על חשבונה, אהבים-קוראים-לי-איילת,

ואף אחד לא קרא לה איילת,

לא שהיא מתחברת לשם הזה במיוחד, אבל עדיין.)

(הבנזונה קרא לה איילת, גם.)