(האשמה שאני לא יכולה שלא לקחת אישית.)

לפני שבוע הייתי אצל עלמת התלתלים,

ואצל שותפתה לדירה, שהיא חברה שלי מהלימודים.

התלתלים מיהרה לאנשהו, אז היא נכנסה להתקלח,

ובינתיים אני הכנתי אוכל לשלושתנו.

מכיוון שכל הבית ההוא כשר, והבית שלי לא,

אמרתי לשותפה שתשים עין על הבישולים שלי,

למקרה שאני עושה משהו לא בסדר.

(עלמת התלתלים לא אוכלת אוכל שאני, למשל,

מביאה מהבית, או באריזה לא סגורה מבחוץ.

השותפה כבר אכלה אצלי בבית פעם. והיא קצת מרחפת.)

הכנתי את הפסטה בשמנת שלמדתי ממנה,

השותפה חתכה סלט,

עלמת התלתלים לקחה הכל בקופסה ושיבחה בטלפון מהנסיעה,

ואני והשותפה ישבנו לאכול בקצת יותר נחת.

למחרת קיבלתי טלפון נזעם:

מותק, איך הצלחת להכין את הפסטה שלך במחבת הבשרית שלנו?

הסתבר שלקחתי את המחבת מהמדף הלא נכון בארון הכלים.

(האם לא ידעתי שהכלים במדף העליון חלביים ובמדף התחתון בשריים?

ידעתי, אבל אצלי בבית המחבתות במדף למטה, ושם חיפשתי.)

אנחה, האשמה, כמה שורות בפולנית שהשתדלתי לא להבין, אנחה.

השותפה זרקה בסוף, השאירה פתק על המקרר:

"המחבת הבשרי נטרף" (כלומר, נהיה טריפה.)

יכלו לתת אותה לי, מחבתות לא צונחות מהשמיים על אנשים חילוניים.

כמעט שבוע אחר כך, הטלפונים עוד היו על

"תגידי, שטפת או לא שטפת כלים?"

אף מילה על זה שבעצם, היה טעים נורא.

זה הדבר הראשון שרבנו עליו מלכתחילה,

זה שאני נהנית נורא מאוכל והיא גם בררנית וגם שומרת כשרות.

אין עלבון גדול יותר מאדם שלא מסכים להתחלק אתך במשהו שמהנה אותך מאוד.

וכן, אני נעלבת באופן אישי.

אוף.