כלפי האירוע הלסבי הראשון שהייתי בו,

זו היתה תערוכת צילום בירושלים,

והכל התחיל מזה שבהתרעה של חצי יום

מישהי הסכימה להציע לי טרמפ.

זה המשיך כשישבתי על האבנים בכניסה לרכבת,

מתנודדת בחוסר נוחות ומגניבה מבטים נבוכים אך כ"כ שמחים

בג'ינג'ית הקצוצה שישבה על כסא אופנוע חונה כמה מטרים משם

רבע שעה חיכינו ככה, בלי לומר כלום, ובסוף היא נדחקה איתי לאותו הוואן.

(אחר כך הבכתי אותה כשגיליתי שהיא אחת הכותבות האהובות עלי)

בירושלים אני לא זוכרת לא את מזג האויר ובקושי את התאורה

ותשמעו, גם התערוכה קצת מיטשטשת לי מול ים הפרצופים שניסו להתחבר לכינויים

אבל הצלמת היתה נרגשת כולה, וניסתה כל הזמן להתחבא לה על מרפסת עישון קטנה,

ובכל זאת, ברגעים שהיתה, הצחוק שלה הנביט לה קמטים נהדרים בזוויות העיניים

והיא חשבה אותו דבר על הגומות שלי. מילקשייק בבטן.

הלסביות שכותבות כ"כ נחוש ודעתני, מנבלות הפה למיניהן,

לה שמתהדרות בגרוטסקיות הכי מגורבצת כשהן רוצות להצחיק,

האושיות המרשימות והאימתניות שחשבתי שרוחב הכתפיים שלהן יכפיל את שלי

גם הן היו בסך הכל אנושיות עד כדי פיק ברכיים. 

אחת היתה נמוכה ממני, השניה היתה מה שהשלישית כינתה "נער רך מבט",

(קסם דומה לה מאוד), לרביעית השתפלה צמה ארוכה על הכתף.

והן החליפו ביניהן טפיחות שכם, וצהלות שמחה, וכמה נגיעות רכות.

זו שהיתה הטרמפ שלי תפסה איתי שיחה במדרגות בחוץ

אני בכיתי כמו שאני תמיד כשהדיסוננס בין החיים והחופש הפנימי,

והיא הסתכלה והבינה, בעיניים כחולות נפלאות וקרחת. 

(שנה או שנתיים אחר כך קראתי במקום אחר על היציאה שלה מהארון להורים.

כולן נראו לי אז כ"כ גדולות וממומשות יותר, לא תארתי לעצמי עד כמה החופש שלה היה כנראה מוגבל.)

אחרי כן החבורה שהסתפחתי אליה מטעמי הסעה הלכה לאכול.

ישבתי איתן וגיליתי שהן חברות טובות ממזמן, שיש להן ריבים-משחקים קבועים, 

שאחת מנסה לשלם עבור הארוחה בזמן שהשניה דוחפת לה בגניבה את הכסף לארנק

ואז הן רצות אחת אחרי השניה אל תוך הרחוב, צוחקות.

(יומיים לאחר מכן גיליתי שאחת מהן היא מישהי שאת הכתיבה שלה מאוד הערכתי

ושהבחורה עם הגפיים הארוכים והעיניים המבוהלות שישבה בצד והעירה בסרקסטיות על המתרחש

היא לא אחרת מאשר מי שפירקה אותי לא פעם מבפנים במילים

ואפילו שלחה אותי למילון מדי פעם.

לא דיברתי איתה מאז, ועכשיו היא, כנראה שזה טוב, אבל לי עצוב לוותר, פשוט הופך ל"הוא".)

מכיוון שהיה מאוחר, ישנתי אצל חברה מהאוניברסיטה, דתיה שגרה אז במעונות

הגעתי אליה מאוחר בלילה, ובמקום לילה טוב שטחתי בפניה בגוף שני

עד כמה כואב זה לאהוב חברה שלך ושהיא לא נענית.

לא דיברתי אתה על זה מאז

ועד יומיים אחרי שהיא פתחה את הדלת של החדר,

ומצאה אותי ואת התלתלים, שותפתה לדירה, מסיימות נשיקה רכה, רכה.

(מסתבר, אגב, שהיא לא שכחה.)