אבל אני בעיקר פוחדת.

אני אוהבת סקס, וזה מסתכל אותי,

בעיקר אחרי התזכורת מקצרת הנשימה לכך עם איש הכנפיים,

לדעת שלא אוכל להתייחס לזה עוד כלאחר יד כמו עד כה.

מתחילת גיל ההבשלה אני על אוטומט. 

21 יום גלולות, שבוע לא גלולות. מתחילים ביום ראשון.

איזה יום היום? מה שרשום על החפיסה.

את בהריון? לא.  

מה אני צריכה עם כל הצרות עכשיו גם לעבור להילוכים?

(דווקא בשביל הכרטיסים ההם, העצובים,

חפרתי מהארון את הקונדומים הישנים, מתקופת האקס-אקס,

שאחד האחרונים בהם עוד שימש אותי

כקונדום פוזה-כיסוי-אני-לא-לסבית

שמתגלגל מהארנק בטעות,

והסתכלתי בתאריך התפוגה שלהם. 2004.)

ובכל זאת, יש הגיון ביולוגי בכל זה.

בשביל פעם בחודש (במקרה הטוב) לא צריך לפטם את הגוף בהורמונים.

וגם אני הרגשתי שזה כבר מותח את גבולות הטעם הטוב

(יש יגידו, גם ההתנהלות הכללית שלי הולכת עם הכלל הזה)

וכל מה שהוא אמר, הרופא, היה "לעשות בדיקות ולפי זה לקבוע",

(אבל הוא הרחיב, לקבוע אם הבעיה אחרת וכל מה שעשו איתך עד כה היה לא בסדר)

וזה מלחיץ אותי ממש כמו פרוגנוזה גרועה.

אני מרגישה נפרדת מכל האיברים הפנימיים שלי במצבים כאלה, זה נורא מלחיץ.

גברים אולי לא יבינו, אבל הבטחון השקט הזה שהימים נספרים במחזוריות

יכול להפוך למשהו מאיים נורא כשאת לא שומעת ולא רואה את התקתוק.