אני חושבת על הבלוג השני, ההוא עם הספרים,

ואולי אני אכניס לתוכו את הספר שאני קוראת עכשיו, של ההיא שכתבה את עגבניות ירוקות מטוגנות, והספר הוא ערימה של פטפוטים ותיאורים ארוכים של חיים של אנשים לא גדולים ולא קטנים אבל מעניינים אבל בכמה טקסט! ואיך את עגבניות ירוקות מטוגנות קראתי מהספריה של התלתלים, ובאנגלית, ורק בגלל שבהיקסמות שלי מהקטעים המרגשים דגדגו לי התלתלים והריח שלה בכל המקומות המצומררים, ובגלל שהיא אמרה שהתרגום מחורבן.

ואת הספר הנוסף שמונח כאן ליד המחשב שהמליץ לי עליו המורה לנהיגה שאחת התלמידות שלו נתנה לו עם אולטימטום להחזיר בשיעור שאחרי השיעור הבא, ואני רשמתי את השם ובקושי התכוונתי לחפש אותו, כי אמנם הצצתי בעמוד(ים) הראשון(ים) והיה מעניין, אבל מצד שני אני והטעם שלו לא לגמרי חופפים, ואז אמא אמרה פתאום היום שהיא תתן אותו לסבתא כספר קריאה קליל, קיבלה אותו מחברה ליום הולדת האחרון, לא ידעתי בכלל. את החברה אני מעריכה. ובסך הכל העמוד(ים) הראשון(ים) היו בסדר. ואני מתחילה כבר לסמוך טיפה יותר על הטעם של המורה לנהיגה, כבר שנים אנחנו נפגשים פעם בשבוע, וכבר אין לנו על מה לדבר, ואיך שבכל פעם אני טועה ומנסה לנסח טיעון או להעביר משהו שמשנה לי כשאנחנו כבר מדברים על מוזיקה או ספרים ואז הנהיגה שלי נהיית קקה.

שיש לי עיתון על הברכיים, ובכלל הבלוג ההוא היה אמור להיות לספרים שיש לי על המדף, ואני מסתכלת על המדפים ובכלל לא בא לי, כשהמדפים הם בעצם קו הרקע, הבסיס שעליו מקבלים את כל הנתונים החדשים החורגים, הזוהרים, הנוצצים, אלה שאני לא מורגלת אליהם כבר, ומה מגדיר אותי יותר, הדברים שיש לי ועומדים ואני לא חוזרת אליהם ולא חושבת עליהם מספיק כדי לכתוב עליהם, או האסקפיזם, הצורך הזה לברוח, להסיט מבט ממשהו שקיים ומוצק ופעם חשבתי שיחזיק לי את היד.