וכשאני מסתכלת בעמודים הראשונים 

נתקל לי המבט ב"חיבוק עם הסתייגות עושה רע ללב שלך".

אני זוכרת את זה, כשהוא אמר לי שהוא צריך לעצור את עצמו כדי לא לשפוע אלי,

כי אני עצרתי אותו כל הזמן

אני זוכרת עד כמה ההבנה כאבה לי כשהלמות הלב חיבקה אותי,

ואני נאלצתי בשם הפוליטיקה לקשור בשרוך מסביב לצינור ולהדק

אני לאאוהבתאותך, טוב? רקאלתלכי, אחבק יותר חלש רקאלתלכי.

איך בפעם הקודמת לא עברנו את החודשיים של ההיקסמות.

והנה, הפעם עברנו ואני לא חושבת שמי מאיתנו כ"כ שופע משהו כלפי השני.

אז היה משהו שכאב נורא והייתי צריכה לברוח. (ויצא לי עכשיו, כשגיאת הקלדה, "לבחור").

ועכשיו זה לא כואב נורא, עדיין לא comfortably numb

ואלוהים אדירים, אין לי מושג אם יש משהו שאפשר לבסס עליו משהו.

לפני כמה ימים ישנתי בצבא, וכשחזרתי לחדר שמעתי את עצמי מתחילה לומר לעצמי מין משפט כזה,

שחוץ מ(אני כבר לא זוכרת מה היה  הדבר הראשון) אז אין לנו בעצם שום מכנה משותף.

מפני שאני חושבת הכל במהירויות שונות, פעם בתחושה ופעם מילולית,

לא הספקתי לסיים את המשפט לפני שהיו לי עוד המון תירוצים ופרטים

ודברים מגוחכים וענקיים שבהם יש בינינו את כל המשותף,

אבל אני לא יכולה לא לחשוב על ארוחת בוקר בטיפאני,

והלב שלי ניחר.