מוזיאון תל אביב פתוח ביום ג' עד השעה עשר, וחינם לחיילים, אבל אין לי עם מי ללכת.

את התלתלים ניסיתי עוד בדרך הלוך, כשעברתי דרך הרכבת.

ההמולה והרציף הזכירו לי את ההתחלה שלנו, והריח של המהשמו לשיער, לא נוכח אבל זכור.

הבנתי שנוף האהבה שלי הוא לא הנגב, כמו שאצלה ואצל הלמות הלב,

אלא יותר בדמות רציפי הרכבת והקניונים הסמוכים אליהם.

היא לומדת למבחן ורק "הכל בסדר, מותק?" למול הקרירות המאוכזבת לסירוב.

דנה גרה ברמת גן, כמו העמית שיושב לידי ברכבת בדרך חזרה, ויודע לנווט בעיר.

היא נשמעת מאוד שמחה לטלפון שלי, 

אבל היא עמוסה בדברים מרגשים וטובים ואנחנו צריכות לדבר.

כמו בדרך כלל, אנחנו בשמחה קובעות ליום אחר.

הידיד מהאוניברסיטה, אולי הידיד היחיד שעליו לא היה לי קראש נסתר, נמצא על רכבת שכבר עברה את תל אביב בעשרים דקות.  

אני עוברת על הרשימה בפלאפון.

סרפי לא עונה.

קסם בעבודה.

מג'ני ומאורלנדו אני מתביישת.

זו שלא מחבקת עברה לגור בתל אביב לא מזמן.

היא עונה, אבל אני לא שומעת מה היא אומרת פרט למשהו לגבי עוד שעה וחצי, שעתיים.

אני חושבת לעצמי שאם אלך לבד למוזיאון ויהיה שם חלל אחד גדול מדי, פשוט אפרוץ בבכי מתוסכל.

אבא מצלצל לשמוע אם אני חוזרת ומתי. אני עולה על אוטובוס הביתה באי חשק.

מתכננת להטביע את העקצוץ בגרון בגלידה, ומסתבר שהמכולת בדרך מהאוטובוס סגורה.

אני עוברת על פני הבית וקונה גלידה במכולת הרחוקה יותר. נחישות שנגד אכזבה נוספת.

בבית, אחרי האוכל (שכחתי שגם כמעט לא אכלתי כלום כל היום. שזה נפלא למצב הרוח.)

אחד הריטוטים של הפלאפון מתחיל לי התכתבות קצרה עם זו שלא מחבקת.

(תקשורת טקסטואלית תמיד נוחה לי יותר, ואין לי שום מבוכה מול הז.ש.מ.

אני מתחילה מאמצע המשפט וקופצת נושאים, ובסוף מאוד שמחה שהיתה תקשורת חטופה בינינו.)