שאלה אותי עמיתה שליוויתי בדרך משם לפה.

משכתי בכתפי והיא אמרה, לא, כי זה חשוב

כשאמרתי שאני אף פעם לא אומרת היא שאלה

אמרה שאולי היא תצליח להבין את החבר שלה, שגם לא אומר.

הפסקתי לעשות דברים כאלה, אמרתי לה

תראי,

הייתי אומרת את המילים האלה לאקס שלי

כל יום ויותר מפעם אחת ביום על פני שלוש ומשהו שנים שהיינו ביחד.

הבעיה היא שזה לא היה נכון לפחות בשנה וחצי האחרונות.

כל יום. פעם אחת ביום לפחות.

וזה יצר ניתוק וזילות של המילים האלה, והפרדה שלהן מכל המשמעות שאמורה להיות להן.

לפעמים כשאני עם אחד מהידידים שלי והוא עושה משהו שמאוד מוצא חן בעיני או מוצלח,

אני נתקפת פתאום תחושה כזאת, שכאן צריך להכניס "אני אוהבתותך",

כי התרגלתי לסיטואציה הזאת, שבמקומות כאלה אומרים.

אני מעדיפה לא לומר ולא לחטוא בזה

(ולא לעורר ציפיות שווא.)