עוד לא עבר שבוע וכבר כאב הלב הזה,

שבציווי לשכוח,

ואני עוד יודעת את סדר השבוע שלו ותוהה

אם עמד לו הכח ללכת לרקוד.

"נדודי שמחה", הוא קרא לזה בפעם הקודמת

והרי גלותנו זה מזו מוחלטת, כי איננו עוד מולדת זה לזו.

גם הוא יישמט, מבלי שאדע הוא יישמט

ויקרו דברים כמו שקרו עם המתעלמת

שכינתה פתאום את חיפה "העיר שלי",

ושהטיול האחרון שלה לצפון

בכלל בכלל לא היה לתמונה המנטלית

של מה שהייתי מכנה צפון.

(ואולי

זה ככה היה כל הזמן והידקנו

את חוט המחוך כאילו כדי להחזיק

ופרץ לנו מכאן ומכאן

ובאמצע היה מרומזהּ של הדבורה.)