[0]

Marry(me)Jane ואני מוזרות.

התחלנו במכנסיים קצרים וטי שרט (היא) ובחותלות ענקיות ובקבוק מים תואם (אני) ביום הראשון של התיכון, והתחברנו והיו לנו אותם חיים. אותם חיים עד כדי בעתה אפילו.

ולאט לאט התפצלנו, אחת לימין, אחת לשמאל, אחת לפיזיקה-מחשבים, אחת למה שנשאר, העיקר שלא ינקרו לה בעיניים, אחת לחיפה, אחת לנצח מתחת לסינר של אמא,

ולאט לאט, ופתאום, ולמרות שדיברנו על חוט, ואיך הפסקנו להסתכל בעיניים, וכמה היה קשה לראות אותו, אפילו תחת התאורה של האותו ירח קם, ואיך בסוף נשאר כמעט לגמרי רק האותו ירח קם הזה, ואיך שתמיד זה לא היה מספיק, לא-מספיק-מדי. ואיך ממרחק מתאפשרת קרבה, כלשהי ואולי ההיא, המסך מחזיק את מה שצרב לנו את הידיים.

וחושבת שאנחנו מ-עוד-כ-נות [1] במצב הרגשי זו של זו, אבל תודה לאל, הפסקנו כבר להרגש את אותו הדבר בקשר לאותם אובייקטים. וזה בסדר גמור ואפילו טוב, אבל בכל זאת לפעמים זה כ"כ מאכזב אותי כשהיא לא יכולה לענות לי על הדברים ההם. למשל, אם אני יכולה לאהוב אותו או אותה או בכלל, או לחלופין אם אני רוצה מחשב נייד, מצלמה דיגיטלית, או פנטהאוז מעופף, ואיזה מהם, כל החמישה כלומר, יעשה אותי יותר מאושרת במבט על. אותו אי זהות בצד השני גורר את התהיה המתמדת שלי לגבי איך היא יכולה להתחתן עם מישהו שלא מדבר עברית. כאלה דברים.

לפעמים היא שולחת לי מילים, ולמרות שהמסגרת זרה לי, זה איכשהו מוכר, ואני אוהבת מאוד את איך שהיא ניסחה את זה "מופשטת מכל הדברים הגשמיים, ועדיין פועמת". כשהיא לא שולחת לתקופה ארוכה, זה כמו לב אחד פחות באיזו סיאמיה לא ממופה [2, 2ב']. כן, לפעמים אני חושבת לוותר, אבל אני לא באמת מסוגלת לעזוב, לעזאזל. לא אותנו שהיינו ולא אותה,

והיי, היא הרי חוזרת.

[3]

()

[0] היה היו מחיאות כפיים הפוכות.

[1] וול, so-so.

[2] תאומים סיאמיים זה גרמניה.

[2ב'] ועכשיו כשהיא מרשה לי לקרוא בדברים שהיא לא שולחת אלי ישירות, אלא כותבת, קל לי יותר במחזור הדם. תודה. כמו שאמרת, אמיצה אחד.

[3] ותודה שאמרת שמשהו מזה עוזר לך, ולא רק מכאיב או דוחק.