אי אפשר לחזור אחורה. מאותו רגע, בשעה שיש טקסט קוראים אותו. אני לא יכולה לעבור יום אחד בלי לקרוא ספר, אבל את אולי מכירה את תחושת השחרור שיש כשמגיעים למדינה שהאלף בית שלה לא ידוע. פתאום, הפעולה האוטומטית של קריאה נפסקת. נהיה שקט. לומדים על הדברים אחרת מאשר מה שכתוב עליהם.
חווים אותם אחרת. למה לא לתת את הזמן לחיים שאין בהם אותיות, מספרים, שמות לצבעים וכן הלאה.

[אביגיל אחת, מתוך התגובות לכאן.]

[גם גיא-אבק טוען שהוא כזה.

המכונף טען בצדק שאני בלתי פוסקת בזה. תמיד כשהצבענו ברחוב הוא הצביע על שפע ואני על כתב.

כשהלכנו ביחד והוא היה צמא, פסק: אני אחפש ברד, את תחפשי איפה כתוב ברד, מתחילים!]