כבכל שנה.

זו כבר השנה השניה שהם לא חוסמים את הרחוב, אלא עורכים את ההקפות בחצר האחורית של בית הכנסת,

חצר שמגודרת בגובה יחסית רב, ומאחוריה גן ציבורי. לדעתי הם איבדו את התמיכה העירונית ולא מאושר להם יותר לרקוד על הכביש,

אבל זה מחריף את ההבדלה בין גברים, שרוקדים בפנים, לנשים, שצופות מבחוץ.

(לא נורא, השנה הייתי אישה, והפעם אפילו כזו שלא אכפת לה.)

ראיתי שני דברים מעניינים:

אחד, ילד כבן ארבע-וחצי-חמש, עומד ומצביע לאחוריו, ושואל את אבא: "אפשר ללכת ולהתבונן"?

האב ענה לו שלא, כי זה בכביש ובאמצע כביש לא עומדים, אבל עצם הבחירה של הילד במילה היה מפתיע.

השני, ילד אפילו יותרקטן, אולי שלוש-וחצי, נשען בין שני כלונסאות גדר, מסתכל החוצה ושואל את אביו: "מה, כאן?"

האב מהנהן אליו. "כאן?" האב מאשר בשנית. הילד מרים את החולצה, מפשיל את המכנסיים, מחפש לפחות דקה וחצי, משתין.  

כל הקופצנים האלה הזכירו לי את אחד הידידים שלו, שהתחיל "להתחזק בדת" כשהם רק נפגשו,

ובינתיים הוא כבר אפילו קצת דוס, באופן קיבוצניקי שכזה, ובטח איזו הילולה הוא עורך עכשיו, וכמה הוא נהנה.

וכל האנשים עם התינוקות הישובים על הכתפיים גרמו לי להזכר שהוא התחתן בעצם

כי חברה שלו נכנסה להריון "במקרה", והם כבר היו בדרך החוצה ממערכת היחסים הזאת אחרת,

ושהמכונף טוען שזה דווקא "החליט בשבילו את הדבר הנכון" ו"עשה לו רק טוב",

ושהיה לפחות עוד מקרה אחד דומה שבו הוא אמר שהוא היה מבין ומעריך אפילו אם החברה קצת התכוונה

כשהיא לא התכוונה להכנס להריון, כי במבחן התוצאה זה היה דווקא מאוד מאוד בסדר,

ואיך שהיה לי טיפונת קל על הלב אחרי הסיפורים האלה שביולוגית הוא לא יכול "לטעות" ככה ולכבול אותי, צודק או לא צודק בדיעבד.

בעקבות כל העניין הזה עם האייקון והעולם האלטרנטיבי עם החלומות שנשארים אחרי שחולמים אותם , חלמתי גם חלום.

הייתי בו בפארק שעשועים שהיה למעשה חדר תצוגה, שהיו בו הרבה דברים, ובדיוק הייתי עסוקה בלאסוף המון כסף-קטן (אייקון!) לכלַי,

כשראיתי דרך השמשה המואפלת של הדלת שהג'ינג'ית וזוגתה יושבות בקפיטריה, ובעוד הג'ינג'ית הולכת לשירותים, קראתי לחברה שלה לראות את סיום המופע-

מטבעות מושלכים לאוויר ונגוזים כחלום.

מיד אחרי זה הג'ינג'ית התקשרה לאחל לי יום הולדת עברי שמח, וזה היה נחמד כי חוץ ממנה, רק הדוסיות האמיתיות ואמא זכרו.