רק שבוע, של חוסר תקשורת בינינו.

אבל אפילו שמדגדג בידיים, אני לא מחפשת תירוץ.

בין היתר הוא בודד בצד השני, ובכל זאת לא יכול להיות בודד איתי.

אין בו-זמניות כזאת.

בינתיים אני קוראת במידה כלשהי של התמדה

אפילו את העותק המנוקד של "שלושת המוסקטרים"

שלושה כרכים מסדרת מרגנית עם כרטיס ספריה מהלא נודע,

אפילו לא היה בטוח אם אחותו אמורה להחזיר אותם למדף כלשהו או לא.

אני מניחה שאם כן, הוא יודיע. בבהילות. אולי.

וחושבת שבהילות זה לא מה שאני רוצה

לא זו ולא הסוג האחר של.

אתמול כשהלכתי בעיר פגשתי

את ההם שחלקו איתנו את הנסיעה לפסטיבל בשבועות

הם לא זיהו אותי, אבל תלו את זה במדים.

גם הם במערכת מלאה סתירות,

ניתקו ושמרו וכבר-לא, ועדיין.  

לקחו מספר ואמרו שאולי פעם,

כשיהיה גשם או אולי כשלא יהיה,

שנבוא לקפה.