בוקר, צ' יורדת מהאוטובוס מוקדם מאוד, והולכת לפגוש חברה ממקום וירטואלי אחר,

המכונה הדודה מירושלים (כל אחד הרי צריך שתהיה לו דודה בירושלים). הדודה מחכה כבר בקמפוס.

לתהיה איך מגיעים לגבעת רם מגיבה הדודה: תשאלי רק אנשים שנראים לך שמאלנים נאורים, נו.

אבל כל מה שמסתובב בחוץ זה אנשים במדים. תכלת, זית, שחור.

מהשחורים אני נמנעת, מהזיתיים שבעתי, הכחולים מצביעים לי מניידת שעומדת ברמזור: "זה בכיוון ההוא".

אחר כך אני הולכת לפי שלטי התחבורה. כמו אוטו שוטה. ישר. כאן בצומת הבא שמאלה.

כשנגמרים השלטים "לגבעת רם", אני מצלצלת לדודה ואומרת לה שכנראה הגעתי לגבעת רם

ועכשיו אני צריכה הכוונה בפנים. תשאלי מישהו, היא שונה. את צריכה להגיע לספריה הלאומית.

הרחוב ריק. או, אם נהיה כנים, בכל קרן רחוב שוטרים, ולא ביחידים- בסריות!

אני שואלת את הארבעה הקרובים אלי, מאיפה נכנסים לקמפוס, והם מגרדים בראשם:

האמת שאנחנו לא יודעים, אנחנו תל אביביים בכלל, אבל את רואה שם למטה את כל השוטרים?

(מוכתר מיד כאנדרסטייטמנט של היום. מרחק של 20 מטר, עוד כעשרים שוטרים) שם יש ירושלמים.

אני בכוונה משחקת אותה מטומטמת ושואלת את זוג השוטרים כעבור חמישה מטרים: "אתם ירושלמים?"

הם תוקפים בחזרה: "למה"?

"כי אני לא ואני צריכה הכוונה..."

"שם למטה יש לפחות ירושלמי אחד. אורי, נדמה לי. ותגידי שאני שלחתי אותך!"

עוד חמישה עשר מטרים ומעבר חצייה אחד, והופ עוצרים אותי כל האורי של הכיכר ההיא ב"לאן זה?"

כמעט מתפתה לומר להם שלכיוון אצטדיון החוטאים יימח שמם, לעצור את התועבה בגופי,

אבל משתנקת לכדי "לספריה הלאומית", מה לא עושים כדי לעבור את היום. ואיזה מזל שהדודה בדיוק אמרה.

מפחיד בבוקר בירושלים. מפחיד, קר, סטרילי וריק.

איך מפגן יכול להיות במקום סגור ששני רחובות ממנו כבר יש בועה שמאכלסת רק שוטרים ושאלות כמו לאן זה?

אחר כך מתחמם קצת ומתרכך. 

גולגלתי נספרה.

אומרים שהולכים דברים על הבמה. זה לגמרי לא במוקד העניין.

ממלאים את הזמן, טוענים מצברים עד אירוע הגאווה של השנה הבאה.

באה "הזקיינה" מחיפה. (היא קוראת לי "יאלדה" בהתאם. הפרש הגילים מינורי ביותר)

ההיא מהקבוצה של יום חמישי מחלקת פלאיירים של הקבוצה של אגודת הסטודנטים.

מישהי עם כתובת "בית חנון" על השדיים קוראת לי בקול רם צ' ושואלת למה אני לא אומרת שלום

זו שלא מחבקת, שעומדת לידה, לא מסתכלת בעיניים.

לטרנסג'נדר שעשה מסיבת גיוס כספים תחת הכותרת take my breasts away כבר צומח זקנקן.

מעט אחרי זה באיזור אחר, לוקח לי המון זמן לקלוט שההוא שמזכיר לי את ההיא- הוא ההיא.

זו שידעה לומר "אוי, צ" בחיים. ורכה. חיבוק של תמיד. ומתחמקת משיחה, על הכל או על כלום.

אורלנדו נותנת לי לגימה מהבירה וטרמפ לאוטובוס האחרון הביתה.

בחפזון אני מפספסת את ההזדמנות לצאת משם עם סוכריה על מקל בצבעי גאווה ובצורת איבר מין זכרי.

לומר ש

אני אוהבת את האנשים עם הדמעות בעיניים.