אבא חזר הביתה

אמא יושבת על הכסא המתנדנד שאין לנו,

אוחזת ברקמה שהיא לא רוקמת כבר שנים,

ומחכה לצלצול בפעמון הדלת,

כשהוא מסתובב בחוץ,

משלשל מכתב לתיבה שבפינת הרחוב כבר חמש שעות,

מתקשר כל שעה מהסלולרי לומר שבעוד שעה הוא מגיע.

הוא לא הכי מרגיש בבית בבית ברגע זה,

ואם לא הוא- למה שמישהו.

כשהוא חוזר הם רבים.

בכל פעם שהוא נכנס הביתה, הם רבים.

אחותי-שלי אומרת שזה היה כך גם אתמול,

כשאני התפרפרתי ואמרתי רק שלא אחזור בלילה

כשהוא רק הגיע מבית החולים, ישר התחילו הכיסוחים.

אבא חזר הביתה וכל שאני רואה בשישי בבוקר 

הוא את הבלגן המתוק של שובו

מכונת גילוח מחוברת למטען על השולחן בפינת האוכל

[שאנחנו קוראות לה "פ. אוכל" משום שאמא תמיד היתה כותבת לנו פתקים

בשישי בבוקר אחרים: "נקו את השירותים, תלו כביסה, טטאו את הרצפה בסלון ובפ. אוכל."]

כשהוא גילה שהמכונה לא מגלחת הכי טוב בעולם, הוא המציא את:

"אז ביום יום אני אתגלח בתער, ובסופי שבוע במכונה".

בבית הפלסטיק הקטן על המזנון של הטלוויזיה

שהיה ריק השבוע בכל יום שבו בדקתי,

יש שוב יותר משקל, בחצי אחד ובכמה עשרות אגורות.

תמיד לוקח ומחזיר עודף באגורותים לבית הקטן, שבהן אני מזנבת בחופשיות.

לפני כמה שבועות אמא הביאה אריזה של שש-שוקו,

שוקואים קטנים מאוד וחביבים, בקרטונים פצפונים עם פקק פלסטיק.

שתיתי אחד ואז לקחתי אותו לחדר והעברתי את כל עשרות האגורות אליו,

וחזרתי לאמא להשוויץ בפסחזון החדש.

הוא לא הכירה את הסיפור והסתכלה עלי כאילו אני ממציאה הכל.

ובאמת, הפקק הוא בדיוק בגודל להכניס עשרות אגורות, בדחיפה קלה. 

[שליש ממנו כבר מלא ואני לא מוצאת איפה לפעור בו דלת כדי לפתוח אותו,

יש לי תחושה מדגדגת שגם אני ארצה לשלוח אותו לשדה הבור בסוף.  

אני תוהה: האם להרכיב לו עיניים זזות וזנב קפיץ יצחיק או יעציב אותי.]

אני הולכת לתלות כביסה.