(לעיון הקוראת אורלנדו)

היום היה יום חופשה כפויה בצבא. שזה נפלא. שישי מורחב שכזה.

אמא מורה ובחופש, אז היתה לנו הזדמנות סוף סוף לנסוע לתל אביב.

שמש בחוץ, אז היתה לי הזדמנות מעולה ללוות מהמכונף את מצלמתו,

ע"מ לעשות סיור היכרות איתה שלא בהסתמך על צד ג' [1]. 

אני נסעתי לי אליו ונדברנו (אמא ואני) להפגש.

החלק המצחיק הוא שכשנפגשנו על האוטובוס לתל אביב [2],

אמא (שידעה שאני נוסעת למכונף בלפנות בוקר [3])

דיברה איתי כמה דקות לפני שהבחינה במצלמה ושאלה למה לקחתי אותה.

~חידה~

מה חשבה אמא שאני עושה בביתו של המכונף בלפנות בוקר שלפני יום קניות בתל אביב? [4]

אז כן? איפה היינו? מצלמה.

היה ממש נחמד עם המצלמה של המכונף.

להלן שיעורי היום.

1. סרבול יתר פוגע בנכונות לצילום.

כך, איך שנחתנו בנחלת בנימין בואך פסיה ושות' [5]

עברנו ליד הדוכן של האיכקוראים למקצוע הזה שיוצר חיות קטנות מזכוכית [6]

המבער שלו דלק ומעליו הוא החזיק בחינניות

פינג'אן.

אבל אמתכם היתה חמושה בתיק גב אחד [7] ותיק צד אחד [8], ושניהם סגורים וחתומים,

ונוסף על כך יותר מדי בגדים חמים לשמש הרגעית,

ולא טרחה לשלוף אף לא אחת משתי המצלמות.  

וכך הפסדת/נו תמונה מעולה של [6] שופת קפה על מבערו.

איזה מזל שאחרי הרכש אמא השאירתנו לבד ולקחה גם חלק נכבד מהתיק.

2. מצלמת DSLR זה מה-זה כיף!

המכונף אף הרכיב לי איזו עדשה שמפנקת את המצלם באפשרות לצלם בתנאי תאורה ירודים [9]

ולמזלי כבר יצאו לי סשנים קצרים איתה כך שאת שורת החוגות והמתגים שהכי כדאי לי להסיט- הכרתי,

והכי חשוב- השוט הראשון (באוטובוס, בשקל בעמידה) יצא נפלא, וזה תדלק נפלא את ההינע [10] לשאר היום.

3. אנ'לא יכולה להסתובב עם מצלמת DSLR כל הימים כל היום!

א. גודל.

קובע.

כבדה, המפלצת. בעיקר על הכתף שעליה תלויה רצועת תיק הצד.

גם לא מאפשרת נשיאת דברים במקביל (כי כתף אחת תפוסה)

וגם מושכת המון תשומת לב.

בדברים מסוימים היה לי הרבה יותר נוח להוציא את המיניאטורית ולצלם בה.

ב. שיטת הצילום

הכי הכי משוכלל בעולם, אופטיקה שמאפשרת לראות דרך העינית את התמונה שתצולם.

אבל זה מחייב לצלם דרך העינית, מה שמחייב שהמצלמה תהיה בגובה הפרצוף בעת הצילום,

מה שאומר שכשאתה מצלם או אפילו עורך נסיונות בכיוון, זה בטווח העין של האובייקט [11]

וזה מחייב את הצלם להודות בכך שהוא עורך צילום. 

או שמשהו מעניין אותו.

וזה חשוף לי נורא.

אז זהו.

נכון לעכשיו טיעון האוטיזם הקל סתם את הגולל על חלום המצלמה כמו של המכונף.

אני פשוט לא יכולה להתחבא מול המצלמה ולהביט דרכה לאנשים בעיניים,

לא כשאני לא יכולה לעשות את זה גם ב"מציאות". 

להחזיר למכונף את המצלמה לקח ארבע שעות בערך, כולל הערותיו לתמונות שצולמו, הדרכות+הדגמות על כל מיני טריקים ואמצעים נוספים שמתחבאים בכפתורים שלא לחצתי עליהם, והבלתי נמנע [12], ולא כולל את הזמן שיידרש לעבד את התמונות מפורמט "נא" למשהו שאפשר לשלוח/להדפיס בפיצוציית הצילום הקרובה. 

השלב הבא: להוציא לסיבוב דומה גם את המצלמה ה"קומפקטית" המצ'וכללת של אבא של המכונף בתקווה שבזו ייעלמו לפחות חלק ממה שבלתי קביל כרגע בעיני במצלמית שאצלי.

[1] ראו הערה 4 לפני שני פוסטים.

[2] למזלי היא צלצלה להודיע שהיא יוצאת מהבית, אחרת התמריץ להתלבש מחדש היה כה קטן יותר...

[3] ע"פ הגדרתו. מדובר באיש של לילה שעבורו קיימת המוטציה "עשר לפנות בוקר".

[4] תיק ותקליט אילוסטרציה למציעים פתרונות.

[5] בתל אביב עם אמא, מה כבר יכול להיות משהו שקונים עם אמא.

[6] נפח? גם אם הוא לא מנפח כלום? זגג? זכוכיתן-סיליקטור-צורן?

הו! צורן זה נהדר! כי האיש יצר צורות בזכוכית, שהיסוד העיקרי שלה (פרט לחמצן) הוא צורן (סיליקון)!

[7] מהבית. ארסנל מים-צידה-נייר-טואלט-מקום להוריד אליו את הבגדים החמים-בית קיבול לארנק-פלאפון של הצבא-פלאפון של האזרחות-והמצלמית הקטנה והצעצועית שלי. וגם ספר קשיח כדי שגב התיק לא יקרוס. במצבו הסגור מהווה וואחד משקל ואפס הנאה.

[8] מהמכונף. מצלמה גדולה דורשת תיק גדול. ומתיק צד אפשר לשלוף מצלמה בעת הצורך.

[9] מה שלא נשמע כמו דרישה בלתי סבירה מהעין הבלתי מזויינת הוא, למרבה ההפתעה, ממש מכשול במצלמות. אז יוצא נורא חשוך כשמצלמים בתוך הבית, או מרוח, או רועש. והעולם שותק.

[10] מוטיבציה. וגם דרייב. לאט לאט אני שוכחת עברית.

[11] לא בהכרח. זה בטווח עיני האובייקט רק אם המצלמה מצלמת את עיני האובייקט. אם העיניים מוסתרות מהמצלמה, המצלמה מוסתרת מהעיניים. היוצאים מן הכלל של הכלל הזה הם נגזרות של בעיית הפעוט שמכסה את העיניים ובטוח שלא רואים אותו.

[12] מה מה. תפוח אדמה.

* נספח למיטיבי לכת:

זרבוביתי, זרבוביתו, זרבובאבא.