שיהיו בה אנשים שמסוגלים להפיק פעם אחר פעם פוסטים שמכילים יותר משתי שורות,

ולפעמים גם איזו אמירה על העולם. כמו נרות חנוכה מבעד לחלון. בחיי.

ביום ראשון הרופא הצבאי הואיל בטובו להכיר בכך שאני חולה ושלח אותי הביתה.

ביום שני המכונף כבר התחיל לקבוע עם עצמו

איך הוא לוקח אותי ביום גימל לשער הבסיס להרחבת הגימלים.

התרגשתי מהמחווה. עשיתי כעצת הרופא לאוורר את הבית ואיפסתי את נוכחותי בו,

לטובת עיבוד התמונות מטיול יום חמישי [1], והמשך תה וסימפטיה [2] בביתו.

בכל זאת כל מה שקיבלתי זה אחות משופעת אחת ומכונף אחד

שדרישתי בשלומו חזרה בSMS באמצע הלילה:

בואי לגור איתי ואז אולי תצליחי להדביק.

כל היום ניסיתי להבין למה הוא כ"כ רע

ורב את הריב הקשה הזה בוירטואליה

ובערב הוא אמר שזה היה בנימה משועשעת.

אני לא משועשעת,

אולי זה השיעול.

[1] תמונה ראשונה מוצלחת, הילד והבובות, האיש שצעק עלי לא לצלם אותו בשוק הפשפשים. [א]

[1 א] תמונות בונוס שהוא צילם מהפגישה המחודשת עם המתעלמת: זר סוכריות, מנורה בשוק הפשפשים.

[2] סימפטיה תגידי לאמא שלך. תפוח אדמה, זוכרים?

[א] ואני דווקא מצאתי את זה על קיר החוץ לשוק הכרמל והתרגשתי כמעט עד דמעות.

אחותו של אבא צלצלה לומר לכל אחת מאיתנו בנפרד איך עלינו להתנהג בקרבתו ע"מ לגרום לו להרגיש יותר טוב. אני שונאת שמטיפים לי, גם כשזה בקול רך ומתוך כוונה כאילו טובה.

שהיא תתמודד איתו אם היא כ"כ בעדו. "הוא לא חוזר לאחותו, הוא חוזר אל הבית שלו".

ואללה. את אמרת.