אחרי שלב קניית המצרכים, באבלואציה נוספת של המתכון,

התקבלה מהמתעלמת ההודעה הבאה:

"צריך פומפיה, קארי, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון וג'ינג'ר, ראש של שום ופירורי לחם. אז (נפגשים) בשבע?"

לפני שעת הבישול (שבע כאמור) תוכנן טיול המצלמות שנדחה מיום שישי עם המכונף, מה שאומר שארזתי הכל שעות מראש.

פומפיה (ועוד אחת מהמכונף), התבלינים שאני הייתי אחראית עליהם, פלוס בטטות מגורדות מראש, גזר מגורד מראש [1], שני תפוחי אדמה, ראש שום ושני בצלים קטנים. ככה שיהיה. 

את פירורי הלחם אמור היה לספק הספק-הומו שלנו (אשר עלה היסטרי לקו עם אמא מהצד שלו שאומרת: "יש פירורי מצה, זה כמו פירורי לחם, אפשר להשתמש בזה, מה אתם מכינים בכלל?", ולכי תסבירי לה, ולאמהות כולן באשר הן אמהות, שזה אותו דבר רק למתכונים שאת כבר מכירה, ואצל הילדים, שלה ושל אחרים, צריך להיות מה שבמתכון ולא פסיק משום צד, ולא משנה שיום קודם הם הכינו מתכון אחר עם שליש מהדברים שרשומים בו ושני שליש משהואים אחרים.)

אצל המכונף נכנסנו לויברציות בעקבות המלחיה שהבאתי מהבית שהכילה אבקה ירוקה, שהמכונף טען שהיא לא קארי ולא כורכום, כלומר הכל חוץ ממה שהיה במתכון. אני טענתי שבהחלט יש הבדל בין זה (שהתברר ככמון) לבין האבקות הכתומה (קארי?) והצהובה (כורכום?) שהוא מראה לי, והן גם מריחות שונה, אבל הן כולן זרות לי באותה מידה וראבק, רק תשנה את הכיתוב על המכסים ומבחינתי כולן שלושתם.  

וראש ג'ינג'ר נשאר עוד לקנות במכולת.

אמרנו: "אחרי טיול הצילום, מה, לא ניסחב עם ג'ינג'ר חי בתיק כל הטיול", וגם "נשארו איזה שעה וחצי של אור, שעה של דמדומים, בקושי שעה להזדיין, הזמן קצר והמלאכה וואי-וואי-וואי, הולכים." והלכנו.

עד שהגענו לים הבנו שאנחנו רעבים וישבנו על איזו מסעדת חוף קטנה, מכלים את שעות האור לטובת בליסת מטוגנים משומנים להחריד, ומגחכים על ניהול הזמן שלנו. "היית אומר שאתה רוצה לצאת לארוחת ערב. הייתי מסכימה. מה זה התירוץ הזה עם המצלמות". אבל עם הדמדומים נהיה קר מכדי לצחוק ותפסנו מונית לכיוונו במגמה להשלים מצרכים, לקחת את כל הירקות מהמקרר והיידה. 

במונית הגיע הSMS (טוב, ההודעה השלישית, את הראשונה והשניה פספסנו) שמבטל את פגישת הבישול. איי. טוב. ואנחנו הרי היינו אבוסים מדי בדברים מטוגנים מכדי לטגן (היו לנו כל המצרכים פרט לפירורי לחם...) בעצמנו את הקציצות הארורות, אז בילינו יותר זמן במכולת בהשלמת התבלינים לשעת הכושר הבאה (עכשיו יש לי קארי וכורכום שאין לי מושג מה לעשות איתם!), וברכישה אימפולסיבית של תבלינים נוספים (קופסה של בבונג? תה לכאבי בטן ולהרגעה? את באמת הולכת להשתמש בזה במשרד? בראשי פרחים?! קינמון במקלות? לא צריך לקנות, המכונף נותן מהבית. ומוסיף גם ערימה של משהו יסמיני מיובש שעושה תה רך ונעים.) ובביתו בשתיית כל סוגי התה האפשריים מהצירופים שלהם (אני) וקפה (הוא).

ואחותי? אפילו לא שאלה "למה?" כשהודעתי לה שלא יהיו קציצות כשאני חוזרת.

[1] אז מאיפה לי דברים מגוררים מראש? אוֹ. אני שמחה ששאלתם.

למי שלא עקב בשנתיים האחרונות, אני סובלת מאובססיה קלה כולל חרדת ביצוע בכל הקשור למתעלמת.  אז יום לפני סדנת הבישול, והאמת, בכלל לפני העלאת המתכון על הכתב, עשיתי פיילוט ע"פ התיאור של המכונף. רק כדי לראות מה יוצא כשלא באמת בדיוק זוכרים מה צריך וגם לא באמת בדיוק יודעים איך עושים מה. עשיתי כמות של שמונה קציצות בשתי נגלות של ארבע. הארבע הראשונות נשרפו, שתיים מתוך הארבע הנוספות התפרקו, ושתיים אחותי טרפה לתיאבון ומאז רק מבקשת עוד.