והנה שוב אנחנו מגיעים לאלרגיית החתולים המעצבנת.
בשבועות האחרונים חיינו בסופרפוזיציה חברים-לא חברים,
שמתאפשרת הרי רק ע"י החשיכה המלאכותית של שתיקה הדדית.
באנחה, אחד מאיתנו צריך היה לשאת בנטל תפקיד הצופה.

שני הפתרונות שלי לבעיה הזאת
לעזוב כאילו עוד נהיה לתמיד
ולהשאר כאילו אפשר תמיד יהיה ללכת 
גם הם מצבים אבסורדיים החיים בכפיפה אחת
לא ה"ללכת" וה"להשאר" של העולם האחר
וסופם לקרוס, מתוך הגדרתם המחורבנת,
לא למצבים שלמים ויפים, אלא 
למהומה של כאב לב. 
אם נאמר "צפוי מראש",
האם בזאת מינינו את כונס הנכסים?

זו נקודת השבירה של בעיית האי-שמחה.
בלי שאשמח בו, הוא לא יכול.
כשאני שמחה בו, בסוף, צצות גם המילים.
ומכשנאמר, מתחיל מרוץ השדים.
כשהוא שמח בי "מהר מדי" בשלב הקריטי הזה
אני מתקפלת מחדש לתוך אותו מצב קוצני ובורח.
ואי אפשר לכפות עליו
להשעות את השמחה בשלב הזה
הקורא כל כך להתרת הרסן.
זה הקוץ שמוציא את האוויר מהבלון. [1]

זמן, אני מבקשת ממנו, ולא מבטיחה כלום לעולם.
והוא רק מבקש את המוצקות שבידיעה
שבכל צעד שלנו תהיה אדמה גם
לצעד הבא קדימה.

אנחנו מידרדרים שוב לאותו מקום מוכר,
המסך שלו אומר למסך שלי
למצב הטבעי שלנו, חברים דה-פאקטו.
מידרדרים?
אני גומלת לו רעה תחת טובת הצפיה
לא יכולה להתווכח עם ההגיון הפיזיקלי של זה
שהגעה לשיווי משקל היא התגלגלות לנקודת מינימום.
את פולה כינים, וחוץ מזה הסכנה היא ההתקעות במינימום מקומי,
הוא זורק את מעכיר השינה הגדול שלי ומנסה להרגיש לפי הגלים אם זה חבר ותיק .

יכול להיות שזה מינימום גלובאלי ולא רק מקומי?
הוא מקשה ואני עונה לו לראשונה תשובה שהוא לא ציפה לה

"זה יכול להיות."
[מרעיש!!!]

ובכל זאת (מעט מדי ומאוחר מדי) אנליזה של המשוואות עדיין
מצ'קמקת את הגודל של הוריאציה הכ"כ משמעותית הזאת ,
ממשטרת אותו כמו להכעיס לתוך אי השינוי האחר
זה שבו עדיין אצלי "זה לא בוער"-
"אצלו זה לא מפסיק לבעור". [2]

מה שהצופה רואה, מה שאנחנו כבר לא בטוחים
מה מידת התדהמה שבה אנחנו משפשפים את העיניים לקראתו

זה ש(כמעט) חצי שנה אחר כך אנחנו (כמעט) באותו מצב ומקבלים את (כמעט) אותו הפתרון.
מכירים אותך, אנחנו מנידים אליו ראש. אבל תגיד, היית חייב לבוא?

לא תשלחי לי לינק לפוסט הקרוב, נכון? אני מת לראות אותו.

הוא שואל
ואני אומרת לו:
"מה כבר נכתוב, שהאקס שלי ואני שוב גירשנו את עצמנו?
זה כמו בדיחת דתי, רוסי וערבי בכדור פורח".

[1] קצת בניגוד והרבה בדומה, היתה אחת על הרשת פעם שכתבה שיר שנקרא "קיאה".
אני לא מצליחה למצוא, אבל זה שיר שנאה וסחי (קיא בנקבה)

שנובע מהעובדה שהנמענת היא כמו קיר (אהוב) מחורבן

שחוסם את שדה הראיה מכל האחרות האפשריות.

[2] גם בדראג בחצי מחיר.