ביום א' בא לשכונה בחור חדש.

רחב חיוך ולבן שיניים וכולו חזות פרסומת לקולגייט.

(בסוף היום כבר השחזנו לשוננו בשאלה:

ומה דעתכם על הקצינה החדשה?)

לבי מתרחב, שכן הבחור נראה ממש

כדור שלישי הולם ותואם

של האנשים הנושאים את התפקיד שלי.

הוא מסתובב כל היום בצעיף שחור ומחליף איתי חידודים,

וצחק כשאמרתי שאם אעשה איזו פעולה בבסיס,

פרפר בשנגחאי עלול למות בייסורים קשים.

יש לי תחושה שיש לי סוף סוף נפש חפצה בצבא,

ואני מקווה שלא אתבדה, או שלפחות ייקח לי הרבה זמן להתבדות.

כיאות למעמדי החדש כחונכת, מסמיכה ובעלת סוג-של-אחריות-לא-רק-על-עצמי,

החלטתי לאמץ גם את תפיסת המגורים של קודמתי בתפקיד, הג'ינג'ית

(שהבחור החדש קיבל עליה את הנתון הבא: היתה לפני. אנחנו סוגדים לה. כן, גם אתה.)

ולהפסיק לחיות בסגפנות בחדר ההוא, שבבסיס.

ביום שני, בעודי מטרמפת את דרכי לתל אביב, הזמנתי את המכונף לבחור איתי שלל צעצועים ביתיים

בהכל בדולר בואך דיזנגופה, שכן "אין לנו איקאה פה במרכז, אתה יודע". 

תשובת כבודו היתה: "הבנתי, לי יש אוטו, נוסעים לאיקאה, ניפגש בעזריאלי בעוד X"

אכן, זו הפעם הראשונה שאני חוזרת מאיקאה בלי בובות בד, אבל עכשיו יש לי מדף תבלינים

לטובת העיסוק היחיד שלי בחדרון ההוא שהוא לא קריאה או שינה- חליטת תה. 

מה שאין לי זה ידע בסיסי באיך תולים מדף על קיר (תקדחי, תכניסי דיבל... וכו').

פרט לכך, המכונף חסה אותי בצל כנפיו בלילה ההוא,

מותיר אותי חסרת נשימה, להוטת גוף ובורקת עיניים.

טרם יבשו הפיקסלים מהריקליימינג שלי על מיניותי

וכבר נטרפו הקלפים בסערה שוב.

זאת עם העיניים היפות אומרת: תתחתני איתו כבר.

המתחתנת שצלצלה כשהיינו בדרך בחזרה מאיקאה שאלה אם אנחנו מרהטים את ביתנו המשותף

(אמרתי לה בשקט: "מתחתנת, אני אהרוג אותך",

והוא במושב הנהג ניחש מה היתה השאלה והתחיל להקרע מצחוק)

והקורא המתמיד בטטה, אליו רטנתי את ישנוניותי בלילה שאחרי,

הציע לי לשכור מיישב למען שלום בית פנימי.

כסיסמה ההיברידית נוסח שרי-אריסון-צבא-הגנה-לישראל

(המשותף: תורת הניהול והקיצוץ):

"השארגון מתחיל בתוכך".

(החדש אמר: אני רוצה את זה בסטיקר".)