יש משחק כיבוש שאחותי פעם היתה משחקת,

שהיבשה הולכת ונחשפת בו בפני המגלה העקשן

מתוך האיזורים החשוכים, הבלתי ממופים

כך שאתה תמיד עומד בקצה לשון של ידוע

בתוך ים של חוסר ודאות.

תיעבתי את המשחק ההוא בכל ליבי.

אני לא בדיוק יודעת לומר אם הרושם שלי הוא נכון, 

שפעם הייתי לוקחת תמיד שולי אדמה רחבים ולא מגיעה אל סיפם

ועכשיו אני מביאה את עצמי לקצה המקפצה ומגלה

ששוליה מתרחבים ככל שאני מדלגת אל

מה שהיה עשוי פעם להיות תהום ופשוט מתמפה תחת אצבעותיו

לא בכל הדברים, רק איתו ועם הפחד הספציפי ההוא.

אולי זה כמו עם עליזה בארץ הפלאות

השוליים נשארים אותם שוליים ואני הולכת וקטֵנה.